בוקר. "נעים בחוץ", אמא צועקת, ואני יודעת שזה שם קוד ל'מאוד
חם', או לפחות ל'יהיה מאוד חם לקראת ה...'
נס-קפה מדוד עד לגרגר האחרון. מתהלכת בכבדות לחדר. תיק, לא
לפני שאני זורקת לתוכו איזה עט גמור וקופסת סיגריות, אדום,
מתהלכת בחזרה לכיוון הדלת. "ביי", או משהו בסגנון.

שום שיר לא מתנגן לי בראש.

פעם סדר היה חשוב לי. שהכל יהיה מאורגן עד לפרט האחרון, שאדע
בכל שניה מה ואיפה ובאיזה פוזיציה, שהספרים בחדר יהיו ממויינים
לקריאה, לימוד ואנציקלופדיה.

ביום שלישי האחרון אמא ראתה קונדום קרוע בפח. לא ניסיתי
להכחיש. לא אמרתי מילה, רק חייכתי בעייפות. אבל המפחיד זה,
שאני לא זוכרת מי זה היה. החבר שלי, שלא ברור אם הוא אוהב או
סתם מזיין, הכלב שלי, אבא שלי, השכן ממול, הפקיד בבנק. לא
זוכרת. היה חושך, ולרגע שכחתי, ואז כבר לא היה אכפת לי מכלום
ורק חשבתי על האורז הכושל שדודה שלי ניסתה להכין. ואז, אחרי
שגמרנו, הוא יצא, ועוד היה חשוך, ואפילו כשהוא פתח את הדלת
ונכנס קצת אור מהמסדרון לא הצלחתי לזהות.
ואז, ברביעי, כשיצאתי לרעננה עם חברות, בלי שאמא תדע, ועישנו
מהחומר שהשגנו מהמורה שלנו להיסטוריה, פתאום נזכרתי. לא, לא
בבחור. באיזשהו שיר, שכשהייתי קטנה אבא כל הזמן שר לי. משהו עם
"אסור להתייאש" ו"מחר נצא לעבוד". נזכרתי בלילה אחד, שהוא שר
לי, בקול מחוספס וקצת מזרחי, ואז אח שלי הקטן בכה והפריע לו
לשיר אז אבא בעט בו. יום אחרי הוא אמר לי שזה בגלל שהוא פעם
שיחק בהפועל כפר שמריהו. ואז נגמר לי הזיכרון ולקחתי עוד שאכטה
מהג'וינט ובדיוק אז חברה שלי אמרה את המילה "פרח" ו"לבן", וקצת
התאכזבתי שלא שמעתי את כל הסיפור כי נזכרתי באבא. וקצת לא.
אחרי שעישנו וחברה שלי התאבדה, חזרנו הביתה ולקחתי איתי את
זאתי, מהכיתה שממול, שתישן איתי, כי קצת פחדתי. אלוהים יודע
ממה, וכדאי שיספר. בדיוק כשפתחתי את המיטה ושאלתי אותה אם סדין
כחול או אדום היא נעלמה. בפוף כזה, בשניה. לא דרך הדלת,
באוויר. ולקחה איתה את הטלויזיה. יופי.
אחרי תשעה חודשים נולד לי משהו ירוק ועיסתי. פתאום נזכרתי מי
האבא שלו, ואפילו שמה שנולד היה מכוער, אהבתי אותו.
כשיגדל הוא ישחק בהפועל כפר שמריהו. או לפחות במחבואים.

פעם סדר היה חשוב לי.