תתמוטטי!!
את עומדת על המדרגות, מעשנת.
כל מה שצריך זו מעידה קטנה של הרגל, גלגול אחד או שניים וזהו,
לנוח קצת, לישון. לא להתמודד.
אבל לא, את לא מתמוטטת, עומדת על המדרגות ומעשנת.
בולעת את הדמעות.
אומרת לעצמך שגם על זה תתגברי, הרי אחרי כל נפילה קמים חזקים
יותר.
מתי קמת בפעם האחרונה?
אני מכירה אותך מהתחלה, את רק נופלת.
טיפשה!
את חושבת שאת חכמה מספיק להתמודד עם החיים?
הם יאכלו אותך בלי מלח.
עומדת על המדרגות ומעשנת.
מבטיחה לעצמך:
ממחר דיאטה.
ממחר אני אראה להם, גם אני חזקה.
את לא חזקה.
תתמוטטי!

את חכמה.
אבל מה זה עוזר לך?
כל מה שיש לך זה אותי
ואני בכלל רק יציר דמיון.
את יודעת, נכון?

לא יודעת להחזיק גברים.
לא יודעת לשמור חברות.
לא יודעת להישאר באותן עבודות.
לא יודעת לרכוש כבוד.
מה את יודעת, בכלל?

אני רואה את העתיד.
את עומדת שם על המדרגות ומעשנת.
משוועת למגע אנושי, שלא יבוא.
מקרינה בזיכרון דקות יפות,
אישה זקנה , מקומטת.
אין לך כלום, חוץ מזכרונות והם כל כך קצרים, מצמצת-הפסדת.

אישה זקנה, עומדת על המדרגות ומעשנת.
מחזיקה ביד תמונה ואקדח,
התמונה שלו. את האקדח קנתה אתמול.
כמה אהבה אותו, כמה אהבה אותם.
אם מישהו בכלל יטרח לחפש,
מה שימצאו מחר זו קופסה קטנטונת של זכרונות ואקדח.
אותה, אף אחד מעולם, בכל מקרה, לא ראה.

עכשיו, תגידי לי, לא צדקתי?
אמרתי לך
תתמוטטי!


מאוחר מדי...