קבענו להיפגש במסעדה. הייתי כל כך עצבני, במיוחד אחרי שהיא
אמרה שהיא דוגמנית והרי ידוע שדוגמניות ובחורות שנראות טוב לא
נכנסות לצ'טים.
ישבתי וחיכיתי לה במתח וכססתי לעצמי כבר את כל הציפורניים, את
השולחן ואת הנר שהיה על השולחן. כל המצב הזכיר לי ישיבה
באוטובוס, אתם יודעים, שאתם יושבים ויש לידכם מקום פנוי (הטריק
עם השקית שיושבת לידך כבר די פאסה) ואז בכל עצירה אתם מביטים
בחשש כבד על כל מי שעולה ומתפללים שחוק מרפי לא יכה בכם ודווקא
האיש השמן והמזיע עם המבט התמהוני והריח של הוודקה יישב
לידכם... ככה הרגשתי לפני הדייט כשחיכיתי לה.
הדלת נפתחה שוב. אישה מהממת נכנסה לבדה. צחקקתי לעצמי בלב
וקינאתי בסתר בדייט של הבלונדה.
בטח איזה מניוק עשיר...
- "אתה ירון? ירון מהצ'ט?"
בלעתי את הקיסם שהיה בפי ונהייתי אדום כמו הפעם הזאת בשירותים
שהייתה לי עצירות כרונית (סיפור אחר).
- "כן. כן, זה אני, את ימית?"
- "כן."
קראתי איפשהו שלכל אדם יש בחייו 15 דקות של תהילה, אבל לא
דמיינתי שגם לי זה מגיע. הבחורה הייתה מושלמת, בלונדה טבעית,
עיניים כחולות מסנוורות, שדיים מעוצבים ותחת... ואו, איך זה
קורה שהדבר המושלם הזה בא לדייט איתי? מעניין אחרי כמה זמן היא
תזרוק אותי (15?)...
- "אני יודעת מה אתה חושב, על זה שאני יפה ורווקה ו... איך זה
יכול להיות. את האמת, ירון? לא היה לי קשר רציני מעולם ואני
עדיין בתולה."
חייכתי לעצמי בלב וגירדתי בראשי, מה היא רוצה ממני? האם אני
קורבן של משהו עכשיו? האם היא תשים לי משהו במשקה ואז תשדוד
אותי? לעזאזל האינטרנט, לעולם לא אפגש שוב עם אנשים
מהאינטרנט.
- "אה, אמממ... באמת שקשה להאמין שלבחורה יפה כמוך, סליחה,
בחורה מ ה מ מ ת כמוך, לא היה קשר רציני ואת עדיין בתולה.
תגידי, את דתייה או מה?"
- "לא, פשוט, כנראה שאני רומנטית מדי או שאנשים מפחדים מהיופי
שלי או..."
- "אהה, סליחה ימית, יש לך משהו באף."
- "אוי, כן. תעזור לי בבקשה, תמשוך את החתיכה מהקצה ותוציא
אותה."
חתיכה ענקית של חנונה ירוקה התחילה לצאת מהאף שלה, כמו נחש
ג'לי משומן ושעיר. משכתי אותה עם מפית לאט ובגועל. אוי הבטן
שלי, הבטן שלי החלה להתהפך והרגשתי סחרחורת מהגועל, מה עוד
שכמה שלא משכתי הגוש שהיה באף, הוא לא נגמר. משכתי חזק ומהר כי
כבר קיבלתי צמרמורת, החתיכה התעופפה אחורה ונדבקה לרצפה ונראתה
לי כמו מרבה רגליים לח ומגעיל. חשבתי שאני עומד להתעלף, זה
אולי הדבר הכי מגעיל שקרה לי בחיי.
- "אוי, אני מה זה מתנצלת. אתה מבין, יש לי מה שנקרא "נזלת
כרונית" וזה גורם לי לפעמים למקרים מצערים כאלו. אויש, איזו
פאדיחה."
- "זה, זה בסדר", אמרתי בעודי חיוור כמו סיד.
- "בכל מקרה ירון, אני חושבת שאהבה זה הדבר הכי חשוב בחיים ולא
משנה כמה נצטרך לחכות, עדיף שיהיה לנו משהו אמיתי מאשר סתם
חיים בשקר."
- "אני, אני מסכים..." לא יכולתי להוסיף הרבה, הרגשתי כמו אחרי
ריצת מרתון נפשית.
המלצר הגיע.
- "שלום, אתם רוצים לה... גברת?! את בסדר? להביא לך נייר?"
הבטתי מהר ובאימה על ימית. דם החל לזרום לה מהכתף ולאחר שהיא
גירדה אותו עם המפית, העור ליד התקלף וירד ושפריצים של דם החלו
להתיז לכל עבר.
אני והמלצר נשארנו המומים ולאחר שנייה רק אני נשארתי המום,
המלצר התעלף.
- "אוי, אמא, שכחתי לומר לך, יש לי המופיליה. זוהי מחלה שגורמת
לי לדמם מכל פצע קטן. מהר, תלחץ לי כאן עם המפיות חזק ועוד כמה
שניות זה יעבור. אני מצטערת ירון, אתה בטח שונא אותי עם כל מה
שקרה עד עכשיו", ימית החלה לבכות.
- "לא, אני... אני מבין אותך, זה צירוף מקרים נורא, זה בסדר".
חיבקתי אותה.
לפתע שמתי לב שכמה חרקים קטנים החלו לעלות עליי.
- "אאאאא, איכס!!! מה זה?"
- "אוי, ירון, אל תכעס. יש לי עזמלת, שזוהי מחלה שגורמת לחרקים
ולטפילים להידבק אליי, להטיל עליי ביצים ולחיות על הגוף שלי.
הרופא אמר לי שקשה להיפטר מזה."
הלב שלי פעם כמו קטר והזעתי כולי. הייתי אחוז אימה ומבולבל;
מולי יושבת הבחורה הכי מדהימה בעולם ו... הכי מגעילה בעולם, בו
זמנית!
- "תשמעי, ימית, אולי כדאי שנדחה את הפגי..."
פפפפפוווווווו
רעש אדיר נשמע מכיוון התחת של ימית. הסובבים במסעדה נבהלו
והסתובבו כלפינו; חלקם אף נשכב על הרצפה כאשר היו סבורים
שמדובר בפיגוע.
התחלתי לבכות. לבכות כמו ילד קטן שאיבד את אמא שלו.
- "ירון, אני מבינה אותך ומצטערת, על הכל. אתה לא אדם רע שאתה
ככה זורק אותי ובטח שאתה לא אשם שאני לוקה בתסמונת המעי הרגיז
שגורם לי לגזים חזקים כאלו, שכל זה יישאר בינינו, בסדר?"
"דווקא עדיף שהריח יתפזר בין כולם ולא יישאר בינינו", סיננתי
לעצמי בשקט בעודי מנגב את דמעותיי.
בעל המסעדה ניגש אלינו:
- "תשמעו, חמודים, אנחנו מעדיפים שתחזרו לפה ביום אחר. ניתן
לכם פיצוי הולם ואפילו כסף לאכול במסעדה אחרת, ממש ממש טעימה,
בסדר?"
- "אוי, הלחץ דם שלי יורד", אמרה ימית והתעלפה.
בעל המסעדה נלחץ. "היי, תעזור לה, תראה מה קורה לה!!!"
- "תעזור לה אתה".
קמתי ויצאתי מהמסעדה.
ומאותו יום לעולם לא נכנסתי שוב לצ'אט.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.