השביל מתחיל בחניה הראשונה, בין הרפת למוסכים של הטרקטורים.
הוא מתמשך לו, מבליט את אבני הכורכר הלבנות מול הנוף המוריק של
חורף עמק יזרעאלי, ליד חוות היענים הנטושה. זו הליכה איטית של
עשר דקות. הליכה איטית מפאת כבוד המקום. אנשים אף פעם לא
ממהרים אל ומבתי קברות. אני לא יודע להגיד למה, אף פעם לא
חשבתי על זה. בתי עלמין קיבוציים לא יוצאים מכלל זה. נכון,
ההלוויה לא נעשית תמיד כדת וכדין, אבל זה רק כי הדת והדין מעט
שונים. אבל הוא אבל בכל מקום. תחושת החוסר קיימת בכולנו.
הטקסיות והטקסטים משתנים ממקום למקום.
לאורך השנים, השביל הזה הוא החלק בקיבוץ שנפגשתי בו הכי הרבה
פעמים. כן, הגעתי לקיבוץ לא רק להלוויות. המפגש עם החברים,
ההזמנות לטקסי שבועות וסוכות וחג המשק. אבל הקשרים מתמעטים,
והפרטת הקיבוץ ממסמסת את ההתרגשות מריקוד הנערות לצלילי השיר
"בקיץ הזה תלבשי לבן". מוות, לעומת זאת, קיים תמיד. תמיד פוגע,
תמיד מכאיב, תמיד ער, עדכני. המוות בא במפתיע ורומז לכך שקשרים
אנושיים צריכים חיזוקים בעיתות מצוק.
את ברק אני רואה כבר רק באזכרות. אני עוד זוכר להתקשר לאחל לו
מזל טוב בכל חמישי בינואר. אני עוד אוהב אותו ומתגעגע אליו
לפעמים. למרות במת המפגש, תמיד מרגש אותי לראות אותו במדים,
בדיוק מגיע מאיזה מקום אחר בשטחים, איפה שהגדוד בדיוק תופס קו.
ניתאי ונוגה מגיעים מדי פעם לבקר באשדוד. אבל אין מה לעשות,
המפגש העיקרי עדיין מתרחש בהליכה הדמומה מהחניה, דרך הרפת
וחוות היענים אל בית העלמין. אולי לא ממש בית עלמין. יותר כמו
גן קברים. מאוד שליו ויפה שם.
בפעם האחרונה שמתי לב שכל הקברים, כלומר המצבות, נראות אותו
דבר. היוצאים מן הכלל, הם קברי חללי צה"ל, והמצבה הקיבוצית לא
מאוד שונה מהם מבחינת העיצוב. אני לא מכיר בתי עלמין של הרבה
קיבוצים. בקיבוץ הזה, אין לצורך העניין חלקה צבאית. חיילים,
ילדים, חולים וזקנים, כולם נקברים בערבוביה.
יצא לי פעם לעבוד בקיבוץ. קיבוץ אחר. לא מופרט. קיבוץ מהסוג
הישן והטוב. חדר האוכל התנהל אף הוא בערבוביה. אנשים ישבו איפה
שהיה מקום. מבוגרים וצעירים, חברים ומתנדבים. כולם יחד. כאן
כבר אין חדר אוכל פעיל, מלבד בארוחות חג, וגם אז בדרך כלל
יושבים במשפחות. אבל בבית הקברות אין יותר קשרים משפחתיים, אין
תפקידים, אין מעמדות, אין הבדלי גיל. אולי זה המקום היחיד
בקיבוץ ששיוויון מלא נשמר בו בין החברים עדיין.
מתכנסים בחנייה, צועדים בשקט לאורך השביל. ריח הרפת ושמן
המכונות נישא באוויר. תמיד אהבתי את הריח הזה. משוחחים בלחישה
נמוכה, פחות כי לא נעים, יותר בגלל האווירה שההליכה האיטית
משרה על האנשים. בכניסה לגן, נבלמים מעט. המבוגרים עומדים
קרוב, הצעירים בשוליים. כמה דברי הספד, שיר אחד או שניים,
וחזרה לקיבוץ אל בית המשפחה לכיבוד קל ושיחות עם מכרים.
תמיד נוצר שולחן שסביבו אנו מתכנסים, חברי הכיתה וחברים מאותה
שכבת גיל. השולחנות העגולים קטנים מדי, אז נוצר מעגל רחב יותר
שאי שם במרכזו ניצב שולחן עם קצת פירות, מאפים, שתיה. המעגל
רחב מדי מכדי להכיל שיחה אחת, אז החברים מתחלפים בשיחות. אני
קם להביא עוד עוגה וחוזר להתיישב במקום שבדיוק התפנה בצידו
האחר של המעגל, ליד אנשים אחרים. מישהו קם להביא עוד קולה
משולחן שכן ומתיישב במקום בו ישבתי לפני כן. המעגל משתנה,
השיחות מתחלפות. אחרי בערך שעה, תלוי כמה ממהרים, המעגל מתחיל
להתפרק, החברים מתפזרים. זה בסדר. נפגשים ממילא עוד חודש
לאזכרה של אמא של יובל.
כבר למדתי לחכות למפגשים האלה. לדבר עם עומר על העבודה במפעל.
לשמוע את תמר מעדכנת את ניתאי ויובל על הפעוטונים ואיפה כל אחד
נמצא עכשיו. להריח את הרפת.
אני חושב שאני קצת מכור. היציאה מהוויה סואנת של ערי הדרום
המהבילות, והביקורים בספר הצפוני, עושים לי את זה. גם אם זה
לצורך אזכרה. כל פעם אני מתלבט אם להגיע או לא. אני כבר לא
מרגיש כל כך קשור לאנשים האלה. מצד שני, הם מהווים את הקשרים
הלא יומיומיים היחידים שנשארו לי. הם עדיין בחיים, וחשוב לי
להגיע בגללם, פחות בגלל מי שמת.
לא תמיד נוח לי לעזוב הכל ולהצפין. מזל שקיבוצניקים לא מקפידים
על נהלים, כך שאפשר לכוון את האזכרות לימי שישי בשעות הצהריים
המוקדמות.
אחד החברים אמר לי לא מזמן, באחת האזכרות האחרונות, שנמאס לו
כבר מכל העניין. זה בא יותר מייאוש מאשר מכעס, לדעתי. היכולת
שלנו, בגילנו הצעיר, להכיל כל כך הרבה מוות, מועטה מאוד. ובכל
זאת, אף אחד לא שואל אותנו. כשהמוות בא, אנו מתייצבים, נאמנים
לקיבוצניקים הצעירים. קשורים אליהם בכבלים לא ברורים, אך
מוחשיים ביותר. קיימת בכולנו מחויבות פנימית לעניין הזה. נגיע
כל שנה. נלך לאיטנו בשביל. נעמוד מן הצד ונקשיב למקהלת הנשים
שרה את "ציפור שנייה" של נתן זך. נתאסף סביב השולחן ונדבר.
נדבר. נדבר. בשביל זה אנחנו כאן. רחוקים, אבל עדיין קרובים.
מספיק, בכל אופן, כדי לדעת, שגם שנה הבאה, אנחנו נתייצב בשעה
היעודה.