לדעת שאתה אוהב אותי גם אם אתה אומר שלא ושאתה כותב עלי, סתם
לעצמך, בלי שאף אחד יראה, אתה חושב שזה מספיק מכובד שזה רק
ככה, בשבילך, רק ככה אתה יכול להיות מי שאתה רוצה בלי לפחד
מביקורת. שם אתה יכול לבנות אותי בדיוק כמו שאתה רוצה בלי כל
הדברים שמפריעים לך בי ולדמיין אותי איתך בחדר יושבת מולך ואתה
מסתכל עלי, על כולי, זה הזמן היחיד שאתה לא צריך להסתכל עלי
בסכנה שמישהו רואה שאתה מסתכל עלי ואז אתה מתבייש. כאן אתה לא
מתבייש, גם אני לא, אני מרגישה אותך ואתה מרגיש אותי, בלי שום
כעס ושנאה בעיניים, גם בלי לבבות באוויר וכל הדביקות הזאת,
ולאט לאט העיניים שלי נמסות לתוכך ונבלעות ונבלעות ונבלעות,
ואני כבר חלק ממך ואתה חלק ממני.  
ואתה שוכב על המיטה וממשיך לצייר בדמיונך לפרטי פרטים איך
אנחנו מאוהבים, גם אם באמת זה לא מה שקורה, גם אם יש בינינו
מלחמה ואנחנו שני אויבים שנלחמים על האגו, ומי מדחיק יותר טוב
ואתה מתבייש בעצמך ורוצה לעשות שלום, ואנחנו עושים שלום אצלך
במחברת, אני, כמובן, מיד מסכימה כי אתה זה שוויתרת על כבודך
ואני, אני תמיד רציתי לעשות שלום.
ואהבה.
ואתה מרגיש טיפש ולא יודע איך נתת לך להשפיל את עצמך כל כך, אז
אתה מוחק את השורות האחרונות מהמחברת שלך ואנחנו נלחמים בחזרה.
אתה לא מרוצה, גם אני לא מרוצה, ושנינו עם שנאה בעיניים,
נפגשים על אמת, לא כי רצינו, כי ככה זה יוצא שגרים באותו אזור,
עם אותם חברים, באותה שפה, באותו עולם. רק לא להראות שאני
מסתכלת עליך ובבטן סערת רגשות, אני שונאת, אני
אוהבת, אני פוחדת, אני מתביישת, אני כולי אגו מהלך על שניים,
ואיך הפכתי לכזה בנאדם? אתה מנסה... להרשים, להתקרב, להתרחק,
להכחיש, להדחיק, לשנוא, לאהוב. והפגישה נגמרת ואני חוזרת לא
מרוצה, מתפקדת כרגיל ומשתדלת לא לחשוב על מה שהיה, בכל זאת,
אני קצת רגילה, עושה מה שאני צריכה לעשות. ומחר אקום ליום חדש,
ואתה, אתה חוזר למחברת שלך ומתחיל את הערב מחדש, ומצייר את כל
התפאורה שמסביב, ואת כל האנשים כולם כולם כולם, מטושטשים, חוץ
ממני, אני עומדת בין האנשים המטושטשים, החברים שלי, ושלך, ואתה
מתקרב, אתה לא מהסס כמו לפני שעה, אתה בטוח בעצמך, כי אין שום
העמדות פנים ואגו במחברות שלך, יש אמת. אני ממשיכה לעמוד שם,
מסתכלת לך בעיניים, חוט יוצא לי מהטבור, לאט לאט לאט מתקרב
אליך, ונבלע בתוך הטבור שלך. אנחנו קשורים ביחד, לא מסיטים את
המבט זה מזו. אתה מתקרב אלי, כמה שאני יפה, אתה חושב, כמה יפה.
הרבה זמן לא הסתכלת עלי כמו שצריך, כמה הפסדת, איך שאני יפה.
כמה שאני יפה.
מתקרב עוד קצת, אני מרגישה את הנשימות שלך, את הלב שלך, את
המוח שלך חושב, אתה לא מפחד, אני מרגישה את האף שלך נוגע בשלי,
את היד שלך מחבקת אותי, ואת השפתיים, לבה פורצת מהר געש, גולשת
גועשת, סערה בלב הים, משתוללת. סירה קטנה... נעלמת.
שקט.
אור כבה, יום חדש.
מה קורה? מה נשמע? חושב עלי, יום יפה, ציפורים מצייצות, חושב
עלי, ארוחת צהריים, חברים, משפחה, חושב עלי, ערב, חשוך בחוץ,
פנסי רחוב, עיר יפה, חושב עלי, חושב עלי, חושב עלי. המחברת
מחכה מתחת למיטה, אתה פותח אותה, מלטף את הדפים, עוצם את
העיניים, מתי כל זה יגמר? כותב עלי שיר קצר, קצת מוזר, על אהבה
שלא תצליח, בגלל כבוד, בגלל בושה, בגלל שאנחנו הורסים אותה כל
פעם שאנחנו מדחיקים זה את זו, מעמידים פנים שלא אכפת, מסתכלים
בעין אחת, מרגישים הרבה הרבה הרבה.
טכנולוגיה, אתה פותח את המחשב, חושב עלי חושב עלי, תוכנת
התכתבות באינטרנט, והנה, גם אני מחוברת לשם, אתה פותח את חלון
השיחה, אני לא כותבת לך כלום, אתה מתעצבן, למה אני לא רושמת
כלום? למה אני לא מתייחסת? אתה מתייחס, בטח שאתה מתייחס, אם לא
היית מתייחס לא היית פותח את החלון בכלל, אבל גם אני פתחתי.
אולי תשלח לי הודעה? כדאי? לא כדאי? אוף אתה מפחד, מהסס, חושב
הרבה. יותר מדי. חושב יותר מדי. איך אני אגיב, אתה יודע שאני
לא אהיה רעה, אתה יודע שגם אני רוצה. אוף, לא. סוגר את החלון,
סוגר את התוכנה, סוגר את המחשב, המחברת יותר טובה. אני נמצאת
בכל פינה בחדר שלך, בכל פינה בבית שלך, אני יושבת על הספה
בסלון, מחכה שתבוא לראות טלוויזיה, שב לידי, אתה הולך
לטלוויזיה כמו מהופנט, אני שם, אתה רואה? אני כל כך יפה. אני
כל כך כל כך כל כך יפה. שב לידי, יותר קרוב, תרגיש אותי נושמת,
הופ, אני כבר לא שם, אני בבית לבד, עדיין מול המחשב, המחברת
שלך סגורה. אני כאילו לא קיימת כשאתה לא רואה אותי,
אתה יודע שאני איפשהו, אבל אתה עם עצמך ואני כל כך רחוקה. מתי
בפעם האחרונה אמרת שאתה אוהב אותי? אתה אומר את זה כל הזמן, לא
לי, לעצמך, לאחרים, איך אני אמורה לדעת מה אתה חושב, אני רואה
רק עשרה אחוזים ממך, מה שאתה לא מסתיר, את כל תשעים האחוזים
האחרים, אני לעולם לא אראה או אבין, אתה כל כך טוב בלהחביא
רגשות, רק המחברת מסוגלת להבין אותך, בעצם, זאת הבעיה בי, שאני
לא מבינה אותך, אם אני משתדלת? ברור, לא מספיק, כנראה. ושוב
יוצאים
בערב, ואתה נמצא מולי, איפה אתה ואיפה אני, כל כך קרוב, כל כך
רחוק, ושוב השתיקה והמבט השונא והמתעב, מדברים הרבה אבל מה יש
במילים? אין בהן כלום, ואתה כאילו מנסה להרשים, להגיד 'תסתכלי
עלי אני פה לידך בואי תגידי לי שלום' ואני, למה שאתקרב? ואני
מושכת ומותחת את החבל דק דק דק דק דק דק דק דק דק,
ורגע ועוד רגע ועוד רגע והנה כבר מאוחר מדי, אני לא יכולה
לפנות אליך, בא לי לשאול אותך איך אתה מרגיש אבל מה יקרה אם
תשפיל אותי, גם אתה מפחד ממני, איפה המקום שאני לא אפחד ממך
ואתה לא תפחד ממני ואנחנו נדבר כמו שצריך? מתי בפעם האחרונה
דברנו כמו שצריך? ואם אני לא זורקת את הכדור מספיק חזק אתה לא
מצליח לתפוס אותו. כמה שאלות אני שואלת, אני לא מסתכלת על
עצמי, אני טועה, כל הזמן טועה, רק במחברת שלך אני צודקת, הרבה.
אולי אני אפסיק לטעות? מהיום, ממחר, ממתי? אולי אני אראה גם את
מצוקתך? אני זאת שלא מתייחסת, אני? אני מתייחסת. אתה כל כך
יפה, בחיי. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליך. אני מתביישת
להסתכל. אוי.
כמה שאתה יפה. אני לוקחת דף, רושמת את שמך. מוחקת חזק חזק,
רושמת את שמך שוב, מלטפת, מתאהבת, מרגישה, לאט לאט, בשקט, אתה
מדמיין שאני פה לידך, שאתה רוצה לדבר איתי, אתה מדמיין שאתה
קרוב אלי, אתה רוצה להיות איתי, רומנטי כל כך. אני רוצה? אני
רוצה.
אז אולי נחזור? זה לא יראה מוזר, קצת מוזר. אבל כבר שמענו על
זוגות שנפרדו וחזרו, אז מה יהיה מוזר בזה? בהתחלה זה יהיה מוזר
אבל בסופו של דבר יתרגלו. אז בוא נחזור, נהיה ביחד, אם לא
יצליח נדע שניסינו, ולפחות אנשק אותך עוד פעם. פעם אחרונה.
אוי. אתה נשקן כל כך טוב. ובמחברת שלך, אני הנשקנית הטובה
ביותר עלי אדמות. ובלילה, אני ישנה לידך, קרוב קרוב אליך, כי
אין לך מיטה גדולה, ואתה מסתכל עלי ישנה, כל כך רגועה, כל כך
יפה. אתה לא מצליח להירדם, אתה מלטף לי את השיער, את הפנים, את
הזרועות, ואני פוקחת עיניים, ואתה מחייך את החיוך העקום והמתוק
שלך, ואני מנשקת אותך, קרוב קרוב קרוב לפה. אתה עם חצי פה
פתוח, שותק, העיניים שלך עצומות, אתה מכווץ את הגבות, אתה מחכה
שאני אתפרע, שאני אקרע אותך, שאני אפרוץ את כל הגבולות,
שאני... שאני אתפוצץ. אתה מוכן לזה כל כך, אתה רוצה תשוקה, אבל
אני שותקת, ולא מצליחה להפסיק להסתכל עליך, אני מהופנטת, אני
רוצה להפסיק להסתכל עליך, רק הירח מאיר עלינו מבחוץ, והלב שלך
דופק כל כך מהר. אני כבר לא שם. ישנה לבד, הצד השני של המיטה
שלי ריק, מלטפת את הכרית השניה, ומדמיינת אותך שוכב לצידי. ולך
יש דמעות בעיניים, אף פעם לא ראיתי אותך בוכה,
ופעם ראשונה מזה שנים שאתה מרשה לדמעות לרדת, ככה בשקט, כשרק
הירח רואה, ולא מספר לאף אחד, שבכית בגללי. בגללך. בגלל שאין
שום סיכוי שככה נצליח. ואתה מדמיין שכל העולם נהרס, ורק שנינו
שורדים, ואנחנו ביחד לנצח, ואתה לא מצליח להירדם, אתה מדמיין
אי בודד, אתה ואני והשקיעה. ואני נרדמת. אתה לא זוכר יום אחד
בלי המחברת שלך, אתה גם לא זוכר יום אחד בלי שחשבת עלי, אתה
חושב עלי כל כך הרבה. מה אתה חושב בעצם? על מה יש כל כך הרבה
לחשוב? אתה עושה כל כך הרבה דברים מוזרים, הכל מכוון למקרה
שאראה אותך, אתה עושה שטויות כדי לעשות רושם, אתה מבלבל את
עצמך, אתה מבלבל אותי. אתה לא מסוגל לשאת זאת עוד. אתה
מתחרפן. אתה  מ א ו ה ב...