איך היה לי כל כך קשה להסתכל אבל פשוט לא יכולתי להפסיק.
הכל מסביבנו היה דם, מהצד הסתכלו עלי מחזיקה אותך, כואבים
איתנו, לא מתקרבים, נותנים לנו את הזמן שלנו, הכל בבת אחת
חוזר אלי, אני אוהבת אותך עכשיו יותר ממה שאהבתי אותך אי פעם.
הראש שלך כבר כמעט לא מחובר לשאר הגוף והדבר היחיד שמקשר
בניהם אלו הידיים שלי, מחזיקות את הראש שלך כל כך חזק ובחיים,
אבל בחיים לא יתנו לך למות ככה. הידיים שלי מלאות דם, ואנשים
מורידים את הבגדים שלהם ונותנים לי, לספוג את הדם, עד שמישהו
יבוא לעזור, אבל אף אחד לא בא.
אתה מלוכלך ובוכה, כל כך בוכה, ונלחם על כל נשימה שלך, פוקח
את העיניים החודרות והמדהימות שלך חזק חזק ולא מסיט את המבט
ממני, כל הזמן שאני מחזיקה אותך, דמעות מהעיניים שלי נופלות
לך על הפנים ומתמזגות עם שלך, כואב לי בדיוק כמו שכואב לך.
ופתאום אתה לוחש "מיה..." חלש חלש חלש, בלי כוחות, אבל, כל כך
ברור שאמרת את שמי, ואני לא מתכוונת לוותר עליך, לא ככה, אתה
לא תמות אתה שומע אותי?! אתה חזק, ואני כאן איתך, ואני לא
אעזוב אותך בחיים. אני... אוהבת אותך.
"אני... אוהב אותך", אתה לוחש, רוצה לצרוח, אבל לא מצליח.
אוי כמה שאתה מדהים.
אני עומדת על הברכיים, והברך החולה, כל כך כואב לי! אבל אם
אני אזוז אני עלולה להזיז את הידיים שלי ממך, וככה בשניה לאבד
אותך.
אני מוכנה לעמוד ככה על הברך הכואבת כל הזמן שידרש, אני מוכנה
לעמוד ככה כל החיים אם זה מה שיציל אותך.
כמה דם יש לך בגוף. בחיים לא תארתי לעצמי שיש כל כך הרבה.
אתה מאבד יותר מדי, אתה כל כך חזק. אתה כל כך גיבור.
הנשימות שלך נעשות כבדות יותר. מאומצות יותר.
אתה נחנק, ואתה לא מצליח לנשום.
אני מתכופפת אליך, ומנשקת לך את הלחיים, מנשקת את הדמעות,
טועמת משפתייך, אוחזת בך חזק חזק.
בוכה כל כך הרבה.
אני חוזרת חזרה איך שעמדתי על הברכיים, מסתכלת עליך.
הפה שלך טיפה פתוח והעיניים שלך פקוחות חזק חזק.
ליבך אינו פועם כבר, ואין נשימה באפך.
אני מרפה מראשך, שהוא כבר לא חלק מגופך,
עוצמת לך את העיניים,
נשכבת לצידך, על גופך המת,


ומתה יחד איתך.