זמן עובר מהר מידי, כל מה שאנחנו עושים זה מחכים למשהו, מחכים
לשיאים חדשים, וכשהם מגיעים הם לא מספקים אותנו. אבל ככה
אנחנו, חיים משיא לשיא, מחכים שמשהו יקרה, וכשזה כבר מגיע
וקורה, אנחנו מגלים שזה פשוט לא זה!
(מחשבה עצובה)
"אני מרגישה כמו סוג של מלאך, כמו סוג של יודע- כל כשאנחנו
מגיעות למסקנות כאלה!
      ...
את מרגישה מיוחדת?"
"כן"
"גם אני. לא יודעת להסביר את זה"
"מה גורם לך להרגיש מיוחדת?"
לא יודעת. כל פעם משהו אחר. אני לא מרגישה שאי פעם תגמר לי
ההתלהבות"
"ההתלהבות עושה אותך מיוחדת?"
יש לי אישיות מתלהבת. אני מרגישה שהאישיות באיזה מקום מיוחדת.
את לא מרגישה?"
"כן. אבל אני יודעת להגדיר בדיוק מה מיוחד"
"אצלי זה לא משהו מסויים. התלהבות של אנשים מדברים שונים באופי
שלי"
"בגלל אנשים אחרים את מרגישה מיוחדת?"
"לא בהכרח. אני יכולה בלי המחמאות, אבל זה מוסיף"
"זה מוסיף לאגו"
"לאגו את חושבת?! אני חושבת שזה מוסיף למודעות עצמית. אני
מודעת לעצמי. לא יודעת. לאגו או למודעות? או שהם אותו הדבר?
ברור שהם אותו הדבר!... עוד לא החלטתי"
"...נפלה עליי שלווה..."
"גם עליי. מאז שהתחלנו להשתחרר ופשוט לזרום עם דברים, לזרום עם
החיים. מאז שהתחלנו עם ה'לזרום' הזה..."
"אבל ה'לזרום'הזה זה רק גישת חיים שמתאימה לך כרגע, זאת רק
תקופה!"
"זה מה שמרגיז אותי. זו תקופה טובה, וכל תקופה טובה מסתיימת
והופכת לתקופה רעה"
"אבל לך הייתה תקופה רעה ארוכה כל כך שמגיעה לך עכשיו תקופה
טובה ארוכה!"
"אולי בכלל יצאתי מ'תקופת התקופות'?! אולי התמתנתי?!"
"אין דבר כזה לצאת מ'תקופת התקופות', זה מעגל ללא מוצא"
"את חושבת?!
-בא לי לחזור לסיטואציה מסויימת"
"איזה?"
"בכיתה ז' כשרק עברתי למקום חדש והייתי עדיין ילדה, כזאת עם
הרבה מחשבות, ועוד לא יודעת כלום"
"בא לי לבכות"
"רגע, הייתי אצל חברה, היה גשם וחורף. אבל בתוך הבית פעל התנור
והיה חם, ואכלנו מרק עם שקדים. הייתי עוד קטנה ורק התפכחתי.
הייתי צעירה ולא ידעתי מה מחכה, ועכשיו אני רואה כמה דברים
מדהימים (או לא) חיכו לי. לא ידעת אז מה מחכה לי... אני זוכרת
את התמונה הזאת חזק. הקטע של מרק שקדים וילדה קטנה שלא יודעת
כלום"
"נאיבית"
"תמימה. אפילו שלא הייתי כל כך תמימה אף פעם.
זאת הייתה גם תקופה, תקופה מדהימה אפילו"
"הזמן עובר לי מהר מידי"
"אוף, אני זוכרת כל כך בברור את הריח של הגשם בחוץ. לא בא לך
לפעמים לחזור לתקופות?"
"בא לי לבכות"