כשכל השקרים מתחברים ביחד, הם הופכים לאחד הסוגים של
מפלצות-שמתחת-למיטה. מהמפלצות האלה הרי תמיד פחדנו, ולא משנה
אם ידענו שהן קיימות או ידענו שלא... הרי אנחנו לא באמת
יודעים. כאשר באה אל החברה שלי מפלצת כזאת, עוד לא פחדתי. רק
קצת כעסתי עליה, ששיקרה לי - למרות שאני יודעת שזה לא בסדר
לכעוס על אנשים כשהם בצרות... צריך לרחם עליהם; אבל פשוט לא
יכולתי. בסופו של דבר המפלצת אכלה אותה. מה זה אכלה... בלעה
בלי ללעוס, טרפה, בלסה, העלימה אותה ישר אל תוך הקיבה שלה. היא
נכנסה ישר לתוכה, ומאז המשיכה לשהות בפנים. מפלצת הדיכאון הזו.
רציתי לעזור לחברה שלי, אבל נבהלתי. המפלצת הייתה מדבקת. החברה
שלי נדבקה ולא רציתי שגם אני אידבק. אדרדר בלימודים, אתמסטל,
אעשן ואשתה... התרחקתי מהמפלצת ובתוכה החברה שלי. לשעבר.
בסוף החלטתי שאני אשגיח על עצמי שלא להידבק, אהיה חסינה, ואקח
אותה למין מקום מיוחד עם עוד אנשים שמפלצות דיכאון או שקרים,
או שתיהן ביחד, אכלו אותם. כל המפלצות מכל הסוגים שהיו שם
התיידדו אחת עם השנייה והכירו, ובשביל שלא ייראו חזירות, חס
וחלילה, הן פשוט שלפו מתוכן, לאט לאט, את בני האדם.
ככה גם החברה שלי נרפאה.
כשיצאנו מחדרו של הפסיכולוג בפגישה האחרונה, ראינו איך אותם
אנשים שאתם התיידדה המפלצת של החברה שלי גם הם יוצאים ממנה
לאיטם. מטפסים שוב אל הלוע הענקי שלה, שבעזרתו בלעה אותם. אבל
הדרך ארוכה וקשה. עקלקלה, מתפתלת, רצופת ייסורים וסיוטים
בלילות. אבל בסוף הכל נגמר ויש רק שקט. מודעות עצמית. ביטחון.
גם החברה שלי הגיעה למקום הזה. הסוף הטוב.
חלק מהאנשים שאותם בולעת המפלצת מחפשים מסגרת חדשה.
במסגרת ההיא יש עוד מפלצות, עם אנשים כמו החבר שלי בתוכן. אבל
גם כשהן מתיידדות, ומנסות להיראות רזות ויפות, הן לא מוציאות
את בני האדם. הן טומנות אותם עמוק עמוק בתוכן, ומקיאות הכל,
אבל הכל, חוץ מאת בן האדם. גם בן האדם מקיא איתן. הוא מוכרח...
הן מכריחות אותו. הן, ושאר המפלצות. המפלצות לא אוכלות; גם בן
האדם לא. הן ניזונות מסמים; גם בן האדם. עד שלבסוף הן לא
יכולות יותר ומתות. איתן מת גם בן האדם.
המפלצות אצל הפסיכולוג לא מתו. הן השתקמו. הפכו מרעות לטובות.
החברה שלי - גם המפלצת שלה השתקמה, אבל לא נעלמה לגמרי. החברה
שלי תישאר בתוכה עד שיהיה לה כוח לצאת בעצמה. היא קרובה -
קרובה מאוד - אבל המלתעות של המפלצת סוגרות עליה. ביום מן
הימים הן ייפתחו, כמו מעצמן, והחברה שלי, אפילו בלי לשים לב,
תצא דרכן החוצה. 'המפלצת, כנראה, עדיין לא טובה לגמרי,' חשבתי,
'אחרת כבר מזמן הייתה מבינה, שרק פתיחת המלתעות הופכת אותה
למפלצת אמיתית. חופשייה. שלא תזיק לאף אחד, ודווקא לכן היא
תהיה מפלצת של ממש. גבר.'
חייכתי לעצמי, מביטה על פניה הכמעט שלוות של חברתי הטובה.
היא כבר ראתה את האושר.