לפני מספר ימים, קיבלתי דוא"ל "רפואי" בצירוף הנחיה למעשה פשוט
שצריך לעשות כדי להבריא או לחילופין להישאר בריא. זו הייתה
מצגת יפה בצירוף הסבר מדוקדק על ההשפעות החיוביות של המעשה,
ה-לכאורה פשוט (ותיכף אסביר מה צריך לעשות). היה בדוא"ל הסבר,
איזה בעיות זה פותר ותוך כמה זמן זה פותר אותן. ובאמת, המעשה
שצריך לעשות הוא כל כך פשוט שזה ממש... זועק לשמים. אם זה פותר
כל כך הרבה בעיות ועוד בזמן כל כך קצר זה פשוט פשע לא לנסות
אותו.

כל מה שצריך לעשות זה לשתות; דבר ראשון על הבוקר, אפילו לפני
שמצחצחים שיניים, ממש ממש דבר ראשון, לשתות ליטר וחצי (1.5) של
מים.

בבוקר שלמחרת קמתי ותיכף ומיד, עוד לפני שהספקתי לרחוץ
מהעיניים את הקקי של הציפורים, ישר תפסתי בקבוק של ליטר וחצי
מים מינרלים וגמעתי אותו בשקיקה עד הטיפה האחרונה. באותו בוקר,
היה קבוע לי דיון בבית המשפט בפתח תקווה, ולכן מיד לאחר
שהורדתי את הילדה בבית הספר, שמתי פעמיי לכיוון "היכל הצדק
והמשפט" ב"אם המושבות". ועכשיו אחרי כל הסופרלטיבים (=דימויים
מפוצצים), אני שואל, ראיתם פעם את בית המשפט השלום בפתח תקווה?
לא??? תתביישו לכם, רוצו מהר לראות את בית משפט השלום בפתח
תקווה. בעצם, אתם לא חייבים לרוץ. ראיתם פעם את השוק הסיטונאי?
כן, זה של הירקות. אז זה אותו דבר, אבל טיפה פחות יפה. ממש
ככה, עורכי הדין חייבים אמנם לבוא עם ז'קט ועניבה, אבל המבנה
והיתר, ממש כמו השוק הסיטונאי של הירקות. זה מבנה מסיד - כן,
כן, סיד - כל כך הרבה שכבות ופעמים סיידו אותו בלבן, כדי
שייראה יפה, עד שיסודות הבניין והקירות כבר הפכו לא משמעותיים
במבנה ה"הנדסי" הזה {ועכשיו תבדקו מה תקציב משרד המשפטים, כמה
ממנו מופרש כשכר שופטים, פנסיות לשופטים בדימוס, משכורות
לעובדי מערכת (שמרוויחים שכר בזוי וכד') וכמה מתקציב משרד
המשפטים הולך ל"היכלי צדק ומשפט" שאני ואתם זכאים להם על פי
דין}. בכל אופן, לשם שמתי פעמיי.

עכשיו, אני לא יודע אם אתם מצויים בנבכי פקקי התנועה בבוקר.
רגע, בכלל אני לא מבין את הרדיו. כל בוקר וערב עושים עניין
ומשדרים "עומס תנועה פה... פקקים שם..." שולחים את "המטוס הקל"
לשמים לבדוק את "מצב התנועה בכבישים", מה לבדוק, מה? תדווחו
שהכביש בכניסה לשכונה ב' בדימונה והרחוב הראשי בערד פנויים
לחלוטין וכל היתר פקק אחד גדול, מה יש פה לדווח, מה... תודה
לטייס תודה לצוות הטכני... חרא עליכם... פקק אחד גדול, זהו! מה
לדווח, מה. וחוץ מזה, מה עוזר לי שאתם מודיעים שיש "פקק" בכביש
החוף מגבעת אולגה ועד מחלף חבצלת, לאן אני אסע... מה... הרי
שנייה קודם הודעתם שכביש מס' 6 עמוס מחדרה ועד צומת בית-ליד.
לאן אני אסע, לים???

בכל אופן, כביש הוד-השרון פתח תקווה הוא עמוס ביותר. באותו
בוקר, היה הכביש עמוס באופן מיוחד במינו (לכבודי) וכבר ביציאה
מהוד השרון, הבנתי שאני אגיע לבית המשפט ברגע האחרון ממש... אם
לא אאחר. באזור צומת סגולה, התחלתי להרגיש שבבוקר שתיתי 1.5
ליטר מים. זה מין לחץ כזה באזור הבטן התחתונה בכיוון
ה"שנורקל". הלחץ הזה, דרך אגב, לא מתקדם בטור חשבוני אלא בטור
הנדסי בריבוע. זה לחץ שמכפיל את עצמו ב-15 הדקות הראשונות...
ואז גדל בחזקת 10 כל שתי דקות. הפקק התקדם עקב בצד אגודל, עמד
רוב הזמן... עוד 10 דקות מתחיל הדיון בבית המשפט ואני עוד
בצומת סגולה... והלחץ באזור ה"טפטפת" רק מתגבר. שלפוחית השתן
של בני האדם משתייכת למפלגה ימנית קיצונית-אין נסיגה-אין
הפוגה-אפילו לא מילימטר. כשהגעתי לחניה שליד בית המשפט בפתח
תקוה כבר הייתי באיחור של 10 דקות... לשירותים, בתחת שלי בית
המשפט; להשתין, זה מה שעניין אותי באותו רגע. ואני לא רוצה
לחשוב מה היה קורה אם מישהו היה אפילו חושב על לנסות לעכב
אותי... הייתי ממש אלים. בכניסה לבית המשפט, ואני ב-15 דקות
איחור לדיון בבית המשפט ובשעה איחור לשירותים, גיליתי ששכחתי
את תעודת העורך דין שלי בבית. "אבל אתה הרי מכיר אותי", אמרתי
לשומר ממשמר בתי המשפט עם דמעות בעיניים (לא, אלו לא היו באמת
דמעות, פשוט הייתי חייב להשתין ולא הייתה לי דרך אחרת להוציא
את זה). "להוציא הכל מהכיסים, תפתח את התיק בבקשה", הוא ענה לי
בקשיחות. פחדתי להכניס את היד לכיס, כי הלחץ שזה היה יוצר פשוט
היה גורם לי לפשפש בו במקום. חוץ מזה גם כשמכניסים את היד לכיס
המכנסיים, כדי לחטט, יש גם תנועה אינסטינקטיבית של הכנסת
הבטן... דבר שאפילו לא רציתי לחשוב עליו. החלטתי לשים את נפשי
בכפי, השומר הוריד ממני את העיניים לשנייה, ושנייה זה כל מה
שהייתי צריך. פתחתי בריצה מטורפת לקומה השנייה, לשירותי
הגברים, גמעתי את המדרגות חמש בכל פעם. "הלו... הלו... תעצור
אותו!" שמעתי צעקות מאחוריי, "הוא השאיר כאן את התיק שלו,
לבודד את התיק!!! להכריז על אירוע, יש לנו אירוע". תוך כדי
ריצה לאורך מסדרון בית המשפט, שמעתי פסיעות שועטות מאחוריי,
הפניתי מבטי לאחור - שישה שומרים רדפו אחריי צועקים: "תעצור
אותו תעצור אותו". יתר שומרי בית המשפט נכנסו לאולמות המשפט
והוציאו את השופטים ללשכותיהם, וחלק מן השומרים והשוטרים שהיו
שם החלו מפנים את בניין בית המשפט מקהל. הסתערתי על דלת
השירותים ופרצתי אותה בבעיטה, זרקתי עצמי לתוך אחד התאים
ונעלתי את דלת התא מאחוריי, בתזזית מטורפת קרעתי את כפתור
המכנסיים, הורדתי אותם והתחלתי... אוווווווו... זה גדול...
ווווהההההההה. מהלומות הרעידו את דלת תא השירותים שהייתי בו;
התעלמתי. מעל המחיצה שבין התאים צץ ראש של שומר. הרמתי את מבטי
להסתכל עליו... הוא הביט עליי בתמיהה ושאל: "מה אתה מחייך כמו
איזה מטומטם, הקפצת את כולם פה! חכה חכה מה שנעשה לך".
גמרתי... לא, לא סיימתי! אל תתקנו אותי - גמרתי. בברכיים
כושלות פתחתי את דלת תא השירותים. שני שומרים גברתנים תפסו
אותי משני הצדדים ולקחו אותי לשופט המעצרים. "אני מרחם עליך,
אין לך מושג איזה עצבני הוא היום", אמר לי אחד השומרים. עכשיו
אני, "אין לי מזל" זה אצלי מצב סטטי, יעני כל הזמן. התברר
שבאותו יום, השופט התורן, או כמו שמכנים אותו, "שופט המעצרים",
היה השופט שבפניו הייתי צריך להופיע לפני 25 דקות (השתנתי 10
דקות שלמות ומלאות... תרתי משמע). "אוהו, עורך דין שטיין, בוקר
טוב לך. כבר דנתי בתיק שלך ונתתי החלטה, לא הופעת לדיון". אחד
משומרי משמר בית המשפט התקרב לדוכן השופט ולחש משהו לאוזנו.
"עו"ד שטיין, אני מבין שאין לך לא נימוסים ולא סבלנות; אתה
מופיע בפניי כשחנות המכנסיים שלך פתוחה ולאחר שהתפרצת לבית
המשפט ללא ביקורת השומרים. מה יש לך להגיד? או שאולי אתה רוצה
להתייעץ עם עורך דין?". משהו בטון הדיבור הסרקסטי של כבוד
השופט הבהיר לי שאני בצרה צרורה. "גבירותיי ורבותיי, אתם תסלחו
לי לרגע", אמר כבוד השופט, קם, יצא מאולם הדיונים וחזר כעבור
10 דקות. החלטתי, בפעם השנייה הבוקר, לשים את נפשי בכפי. באופן
כללי, כשאני שם את נפשי בכפי זה לא מצליח לי, או שהנפש שלי
גדולה מדי או שהיד קטנה מדי; בכל מקרה, פעמיים באותו בוקר זה
היה הימור מטורף אבל במצבי לא היה לי מה להפסיד.

"כבוד השופט", פניתי אליו, "אתמול קיבלתי בדואר האלקטרוני
תצוגה מפתה, אשר ממליצה בחום על שתיית 1.5 ליטר של מים מיד
כשאתה קם בבוקר. התצוגה מבטיחה תוצאות חיוביות על מצב הבריאות
שלך תוך זמן קצר ביותר. הבוקר החלטתי לנסות את הדבר ו..."
"שמעתי מספיק, עורך דין שטיין. קלדנית, תעלי בבקשה את התיק של
עו"ד שטיין מהבוקר ותקלידי החלטה", והוא התחיל להכתיב לה.
"השעה כעת 10:00 ומופיע בפניי עו"ד שטיין דוד. עו"ד שטיין דוד
נתן לבית המשפט הסבר מפורט מדוע לא הגיע במועד לדיון ומאחר
שאני מקבל את הסברו כסביר ואמיתי, אני מבטל את החלטתי מהבוקר."
הלם והס השתררו באולם בית המשפט. ואז פנה השופט אליי: "עורך
דין שטיין, אתה יודע אולי מי שלח לך את הדואר האלקטרוני הזה?"
"כן", עניתי, "הגיס שלי, קוראים לו נועם ליאור". "ומה אחותך
עשתה לו שהוא החליט להתעלל בך באכזריות כזאת?" שאל אותי כבוד
השופט. "יותר חשוב, אתה יודע אולי מה המקור של הדואר האלקטרוני
הבזוי הזה?" שאל אותי כבוד השופט. "שמרתי אותו ויש לי אותו על
המחשב במשרד כבוד השופט", עניתי לו, "אני כמעט בטוח שמפורט שם
השולח המקורי". ואז הפתיע כבוד השופט את כל הנוכחים באולם
והכתיב החלטה לפרוטוקול: "אני פוסל את עצמי מלדון בענייניו של
עו"ד שטיין דוד, מאחר ועו"ד שטיין דוד מייצג אותי בתביעה
ייצוגית שאנו מגישים כנגד מי שכתב ושלח את הדואר האלקטרוני
הנבזי הזה, שמנצל את הרצון התמים והבסיסי של אנשים לדאוג
לבריאותם... עכשיו רבותיי וגבירותיי, אתם תסלחו לי, כי אתמול
בערב קיבלתי דואר אלקטרוני שאני מייעץ למי שמפיץ אותו לברוח
מהארץ משום שאם הוא ייפול לידיים שלי... סליחה."

זהו, חברים, חוויה אורולוגית מפוקפקת ביותר, שלא תעזו. אני
חייב לרוץ.