לחלק הראשון - http://stage.co.il/Stories/594565

ביומיים הבאים למדתי שאותו בחור ארגנטינאי בקפה עונה לשם
סרחיו, גיי מדהים עם חוש מיוחד למעשי קונדס. סרחיו הגיע
לסלובקיה אחרי שהעיפו אותו מהאוניברסיטה שלו בארגנטינה בעקבות
תאונה מצערת בשיעור פתולוגיה שבה לב של כבשה הגיע "בטעות"
לכיסא של הפרופסור שלו.
היה ברור שאהובי ייפול בקסמיו; אחרי הכל, אהובי ידע להעריך חוש
הומור משובח.

זהו, השבוע הראשון באוניברסיטה - "שבוע הגיהינום" - נגמר.
אני זוכר שאמרתי לעצמי אחרי הלילה הראשון שלי שאני לא אוותר,
שלא אתן לו לנצח אותי ושאוכיח לו ולעולם שאני מספיק חזק
ושאצליח להחזיק מעמד את חמש השנים הבאות איתו או לפחות עד
שאתגבר עליו.
כבר התחלתי להתרגל לרעיון שאני והוא כבר לא נחזור להיות ביחד,
להתרגל לעובדה שלא ארגיש אותו עוטף אותי בידיו הגדולות ושלא
אראה את מבט האוהב שלו עם העיניים הכל כך מבינות ואוהבות,
לעובדה שאני אלך לישון לבד בעוד שהוא מתרגש במיטות אחרים; הרי
הבטחתי לעצמי שאני מגיע לשם רק בשביל ללמוד, לא בשביל לשחק
והוא היה מעין אתנחתה שבה יכולתי לפרוק את עומס הלימודים, אבל
אם לא איתו אז לא עם אף אחד אחר.

בין שיעור לשיעור הייתי מחפש אותו, עושה סיבוב ארוך ברחבת הדשא
המרכזית רק בשביל למצוא אותו. במהלך השבוע הראשון הכרתי כבר את
רוב הקורס שלי ולכן תמיד הסיבוב שלי היה משתרך בין כולם, אומר
שלום, מחייך אבל תמיד נשאר מרוחק בגלל שמבטיי נהגו לנדוד אל
עבר הדשא, זוכר שאהובי אוהב לשכב עליו. אני זוכר שיום אחד אמרה
לי סטודנטית אחת בשם ג'ואנה שיש לי חזות של סנוב, שאנשים לא
אוהבים להיות לידי כי אני אף פעם לא מקשיב באמת ואני גורם להם
הרגשה לא טובה. באותו הרגע הבנתי מה עשיתי. כל כך רציתי למצוא
את אהובי ששכחתי שאני נמצא בסביבה דינמית של חבר'ה צעירים
שאולי יכולים לעזור לי לשכוח אותו, לכן החלטתי לשנות את דרכי
והצטרפתי לשיחה סוערת של חמישה סטודנטים שהתלוננו על אחת
הפרופסוריות לכימיה.
דווקא כשהרגשתי שסוף סוף נכנסתי לעניינים והצלחתי להתחבב על
אותה קבוצה ראיתי את מייקל והוא לא היה לבד. ידו החזיקה את היד
של סרחיו והם צעדו ביחד לכיוון המבואה של פיזיקה. דמעות איימו
לפרוץ את הסכר שבניתי בתוך עיניי לאחר כל כך הרבה לילות של
בכי. הספקתי להתרחק בזמן בתואנה שאני ממהר לספרייה ולמזלי אותה
קבוצה לא ראתה אותי רץ לכיוון השירותים ונשבר בבכי על אחת
הדלתות של התאים.

באותו לילה בכיתי אל הכרית...
וכך עברו עליי שבועיים שלמים.
במשך היום הייתי יושב עם כולם על הדשא, צוחק על פרופסור הרשי
המגושמת אבל בלילה הייתי חוזר למיטה עצוב ונרדם בבכי...


המשך יבוא...