הלהבות בערו לי בעיניים, אז גם כשעצמתי יכולתי לשמוע את הזעקה
שלה; כל כך נורא לשמוע אותה נשרפת אפילו מבפנים.
האדים והעשן בערו לי בעיניים, אז עצמתי, אבל אז הרגשתי שאני
צריכה לראות את זה ולדמוע את זה
אז פקחתי
והיא כבר לא הייתה שם, רק העשן
ואני נשבעת,
נשבעת,
שאפילו אז, ואפילו היום, בדרך למכולת, ובחלום, וברדיו,
אני עדיין שומעת אותה צועקת, קוראת בשמי, קוראת שאעזור.
אך אני זו שהציתה שריפה,
אני זו שרצחה.

זה לא כל כך פשוט,
כי כשמתחילים, עם החומר הדליק, מרגישים את קופסת הגפרורים
הקטנה בכיס מתחככת לך בירכיים,
ואתה יודע שכשהגפרור הזה יוצת,
אסור לך להסתכל לה בעיניים, אז אתה מסתכל אל הקרקע, בוהה
בצללית שלה מתנועעת,
וגם אם לא היית יודע שהיא נשרפת,
היית מרגיש שמשהו כואב שם.

וזה ממכר, כל הרעש הזה שנשפך ממני,
והריחות והעשן
והרעל

והרעידות.

באיזשהו שלב זה רק הולך ומתעצם,
אז אתה בוכה, וצוחק, ומחייך, וחושב, ויודע ש
זה לא כל כך פשוט
ואלוהים

הרעידות.