כל יום, כשהוא קם בבוקר, הוא מוציא את ראשו מעט מעבר לחלון.

ענני כבשה מכסים את השמיים במין מעטפת של כחול ולבן, דבר
המזכיר לו ששבועות קרב וזה הזמן להוריד את הדגל מחזית הבית.
החורף נראה כל כך רחוק ובכל זאת יש ריח של גשם בשעות הקטנות של
הבוקר. מצד אחד הוא שמח על הריח, מצד שני הוא מתגעגע. הוא אוהב
את עצמו במראה בחורף. הוא אוהב את השמיכה. העצים מול הבית
ומעבר לכביש מקבלים גוון ירוק חי ופרחים קטנים וסגולים מעטרים
את היום בין פינה לפינה. מזכירים לו את היתרונות שבאביב. הוא
יוצא אל חזית הבית ומביט החוצה, כמו זר, הוא כל בוקר מרגיש
שזאת הפעם הראשונה.

השעה כבר שש וחצי והשמש היום לא ממהרת להגיע כמו בימים
האחרונים. איש לבוש חולצה כתומה הולך עם כלב קטן וחום בין
העצים בגינה, חייל חבוש כיפה ממהר לתחנת האוטובוס. שקט מוחלט
וציפורים מרכלות בינהן על יום האתמול. והוא נכנס למקלחת בשביל
להתארגן ליום העבודה הקרב.

טיפות קטנות ושקופות ממלאות את רצפת האמבטיה ברסיסים עדינים.
הוא מביט בינתיים במראה ולוקח נשימה עמוקה. מישהו פעם אמר לו
שגם לנשום צריך לדעת לעשות בצורה נכונה. פעם הוא חשב שזה מגוחך
ושאת אימרות הכנף האלה יש להשאיר ליפי הנפש. אך היום, שהוא קצת
יותר בוגר ופחות קטנוני, הוא מרשה לעצמו להתיימר לנשום נכון.
אחרי הכל בשיחה עם האיש המדובר הוא לא טרח לשאול כיצד, למה
ואיך? בעודו לוקח את הנשימה הנכונה שלו ליום זה, הוא חושב שחוץ
מקנאה לאותו איש, על זה שהגיע למצב שלמות כזה בחייו שאין לו
כבר מה לעשות רק לשאוף לנשום נכון, ונושף.

אל האמבטיה יכנס בשעות הקרובות ויפנק את עצמו במקלחת טובה עם
מים רותחים. בשבילו זה לא משנה חורף או קיץ, מים רותחים תמיד
עושים את הטריק הנעים הזה שעושה לו את הבוקר ועוזר לו להמשיך
את היום במין תחושת חמימות נדירה בכל גופו. אפילו אם החזאים
מכריזים על יום רוח מקפיאה וסופות בצפון, הוא יודע טוב מאוד
שלחזאים האלו אין מספר על המקלחת הטובה שלו.

הסכין על הטוסט משמיעה צליל ממש מענג לאוזניים. ריבת התות
משתלבת בצורה מושלמת עם החמאה, מפיצה ריח מתקתק לאפו ובלוטות
הרוק עובדות שעות נוספות. בינתיים, בעת שהוא מכין לעצמו תה טוב
שאליו בהמשך יכניס חצי פלח שלם של לימון, השמש מתחילה לצוץ
מהחלון הקטן במטבח ולתת גוון חם לשיש החום.
מאז שהיא הלכה, ארוחות הבוקר מסתכמות בלחם קלוי עם ריבה ותה.
הוא הגיע למסקנה שזה בדיוק ההפך מביצת העין והקפה שהם אכלו
יחד. חוץ מזה הוא גם ככה הרגיש שהביצה כבדה לו והקפה משאיר לו
טעם לא טוב בפה עד הערב, שהוא חזר הביתה לביצת עין וקפה.

השעה שבע וחצי והציפורים כבר לא מרכלות. לפעמים הוא תוהה אם
הציפורים עוסקות בשגרת היום-יום שלהן, עסוקות מידי בשביל להפגש
לשירה בציבור וריכולים על מי לבש מה ומי קרקר מה - או שפשוט
הרעש החזק ברחובות של מכוניות ממהרות וילדים בגנים מתעלה על
קול הציפורים. הוא לא מעז לשאול כי השאלה נראית לו בתכליתה
טיפשית למדי, כאילו שכל איש ואיש יודע את התשובה לשאלה זו והוא
לא מעוניין להצטייר ככסיל.

מאחר ומכוניתו מבלה את היום במוסך הוא יקח את האוטובוס הישיר
למקום עבודתו. פעם הוא שנא לעלות על אוטובוסים בגלל המצב
הבטחוני, ההוויה הכללית והתחושה הזאת שהוא קיבל מהבהיה המיותרת
באנשים שמצא נחותים או לא ראויים. השיחות המגוחכות  שהם ניהלו
בקולי קולות בטלפון. כל העולם כולו צריך לדעת שהיתה להם צרבת
נוראית אתמול בלילה וסבתא רבה שלהם בבית חולים עקב דלקת קרום
המוח. מאז שהיא עזבה הוא מוצא נחמה אין סופית בנסיעות הקצרות
באוטובוס. הוא אוהב לקום לאישה זקנה עם שקים של פירות מהשוק
ולהוציא לשון חזרה לילד במושב לפניו שמתגרה בו. הוא מקבל סיפוק
אדיר מלנסות לנחש מי הבן-אדם היושב במושב מולו. לפעמים הוא
מקבל רמזים על-פי הקמטים שמסמלים הבעות שנחקקו בפניהם לעד.
אישה עם שפתיים מכווצות ועיני זכוכית ואיש שנראה כאילו הוא
מחייך תמידית. לפעמים טבעת נישואין על האצבע מועילה או אפילו
איזה תכשיט שנראה סימבולי. שיש לו תעלומות כאלו מעניינות באמת
שאין זמן להתייחס לאיזה נער ששם רגליים על המושבים ולבין אישה
עם קול צווחני שמדברת בפלא-פון. בסופו של דבר, הוא לא יודע מה
הביא כל אחד למה שהוא כיום, הוא לא אלוהים ולא משיח ומי יודע
איך הוא היה יוצא לו היה במקומם, בלי ההורים הנפלאים שהיו לו
והחינוך שקיבל. הוא מסיט את עצמו בכוח מההתנשאות הטבעית שרכש
עוד מילדות לדברים יותר חיוביים. בסופו של דבר, הוא רוצה לרדת
מהאוטובוס בהרגשת שייכות וניצחון ולא מבט זועף שיחמיץ את
יומו.

הוא נכנס לעבודה ומעביר כרטיס. אומר שלום לפקידת הקבלה הנראית
שוב כאחת שתפסה את בעלה בוגד בה בפעם הארבע עשרה ונכנס למשרד.
גם מעבר לחלון בעבודתו העצים ירוקים בצורה מעט מעוררת תיאבון
ופרחים סגולים מכסים את האספלט. זה אומנם לא מעורר בו הרצון
לקום ולהתהלך בארץ, אך הוא בהחלט הולך לאכול את הכריך שלו לאור
המראה היפה הזה. גם היום יתנהל ויכוח עם העובדת הזקנה
והממורמרת מעבר למשרדו על עניינים שוליים וגם היום יהיה זה הוא
שיוותר ראשון. לפני שהיא עזבה, זה לא היה כך, אבל עכשיו הוא
מרשה לעצמו להפסיד לקטנות נפש. הוא לא יכול להרשות לעצמו שמשהו
או מישהו יהרסו לו את היום. הוא יודע שברגע שזה יקרה הוא יהיה
שבור. כמובן, הוא יוכל כמו בפעמים הקודמות, עם קצת דבק מגע
לחבר את הכל. אך בשלב מסויים הסדקים יהיו כה בולטים שהכלי פשוט
יראה מכוער. הוא משתדל חזק לא להרגיש מכוער.

הוא אסף את האוטו מהמוסכניק ונהג הביתה בעודו שומע נעימות
קלאסיות מהדיסק שקיבל ממנה ליום-הולדתו לפני חמש שנים. עבר
כל-כך הרבה זמן והמתנה הזאת איבדה כל ערך סנטימנטלי. הדיסק כבר
שרוט ונוטה לקפוץ מידי פעם, אך השירים מזכירים לו תקופות שונות
לחלוטין, מאחר ולא יצא לו לשמוע אותו בכלל בתקופה שלהם. היא
שנאה את שוברט ודבורק, הוא לעומת זאת מחייך חיוך מריר מתוק בצד
פיו במחשבה שלפחות דבר אחד טוב יצא מהקשר שלהם. אפילו אם הוא
שרוט.

"אני חושב שבלילה יש חלק בנשמה של האדם שחוזר אליו כדי שירגיש
שלם לאחר יום של להיות" הוא נזכר שמישהו פעם אמר לו את זה בזמן
שהוא מכניס את המפתחות לחריץ של הדלת. הוא שונא את הצליל הצורם
של רשרוש הצרור שמביא איתו ההד בחדר המדרגות.

הוא לובש את הפיג'מה שלו ומורח מעט ליפסטיק שמיועד לשפתיים
יבשות. הוא בכוונה קונה את השפורפרת בטעם דובדבן ולא אכפת לו
שהוא נראה כמו הומו כי זה משאיר טיפה צבע סמוק לשפתיים. הטעם
השומני והמעט פירותי הזה שווה הכל מבחינתו.
הוא שוטף את פניו, פותח חלון, מתכסה חלקית, נרדם לא נרדם וחולם
על מחר.

כשיקום יצפה לו עוד יום של ריבת תות