מסר : אל תהססו להביע רגשות. תאמרו "אוהב", אחרת הוא פשוט
יעזוב...

מדי פעם, כאשר העולם נרדם אל המחר, אני מסתתרת מאחורי הוילון
ומביטה בו. כה יפה, אשכנזי משהו, עיניים כחולות כמו הים באמצע
קיץ שרבי ובו ילד מלקק קרטיב לימון. לבי פועם בחוזקה, מרעיד
מעט את החלון. ואני מתכופפת, חושבת לעצמי שעוד לילה אבוד
וחוזרת אל הכפר. עוברת בשביל הפרדס, קוטפת תפוז וממשיכה לחשוב
עליו עד שנרדמת. מסרבת להאמין שאני כאן והוא שם. אהבת נעוריי.


בעת כתיבת שורות אלו, השעה היא 01:24 בלילה. חזרתי לא מזמן
מאותו חלון, קרוב לפתח ביתו. הבטתי בו שוב והרגשתי כמו סמרטוט.
לא ייתכן שהוא נמצא קרוב אליי ולא אומר מילה קטנה. למה אני
ביישנית?! למה?!
אין בי פגם כלשהו ואפשר להעיד עליי שאני בחורה שנראית טוב.
אולי לא מספיק להיות יפה בעולם הזה כדי שישימו לב אליך. החלטתי
ביני לבין עצמי שאכתוב לו מכתב, ללא כל מחשבה נוספת. מכתב
מהלב, מהרגשות. עד שאמעד אל מול המקלדת.

מכתב, כך קראתי לפני מספר ימים, יכול לבטא את האדם בקלות יתרה
מאשר בעת סיטואציה של פנים אל מול פנים. הכותב רגוע יותר
מתמיד, מתקן את מילותיו בעת הצורך באין מפריע. יכול להיות שזהו
מעשה התאבדות אל מול אהבה שאינה תתגשם, אך יש בי רצון גדול
לגרד מעט את העתיד ולספר בבוא הזמן לנכדים, את פרקי ההיסטוריה.
לקחתי עמי אקדח שלוף (עיפרון), בו כדור אחד בקנה (מחק) ויצאתי
אל המלחמה.

"שלום לך,
אינך יודע מי אני, אך קרוב לוודאי שתדע זאת מיד בסיום קריאת
המכתב.
אתחיל מזה, שלילות שלמים כבר איני מצליחה להירדם מבלי לראות את
זיו פניך. סופגת את מבטך תחת חלון רעוע וזאת על מנת לקחת אותו
אליי לחלום. שם אני רגועה, מלאת ביטחון ורצון להתחיל לשוחח
עמך, ללא פחד מיותר. לבטח ללא מחשבה מיותרת.
אם הייתי יכולה להמשיך את החלום עוד קצת, היינו עכשיו קרובים
אל חוף הים ומקיימים אהבה אל מול אור הירח. אך כמו שאתה יודע,
המציאות רחוקה והשחר מפציע כמו בכל בוקר, מעיר כל אחד מאיתנו
אל שגרה אחרת. תקוותי היא שלפחות רגע אחד ולו קטן ביותר, היא
תשתלב איתך.
אולי אני לא רציונאלית, אך תמיד נחמד לחשוב שיום אחד אתה תהיה
שלי. שם מתחת לשמיכה בחורף קר, גשם מטפטף על אותו חלון ומוסיקה
שקטה מתנגנת ברקע.
"החכמה", כך אמרה לי סבתא זקנה "היא להיכנס אל ראשו של האחר.
שם תוכלי לכבוש אותו גם מבחינת השכל, ולא רק מבחינת הלב".
רגעים אלו לא אשכח, מן צומת דרכים לכאן או לכאן. אל האהבה או
אל האכזבה. כל מילה נכתבה בקפידה, כל משפט נכתב פעמיים אחרי
שלוש פעמים של קריאה. להיכנס אל הראש שלך.
אני מביטה אל האופק, יותר נכון בוהה אליו. השמש מתקרבת אלינו
בצעדי ענק, סימן אינדקס, צריכה לסיים ולהספיק להטמין את המכתב
בתא דואר שלך, לפני שתתעורר.
שלך ואיתך,
אוהבת".

מרחק הליכה הפריד ביני לבין הרחוב שלו. ניידות משטרה נסעו
לאורך הכפר, שוטרים הביטו מבעד לחלון, אחדים מהם אפילו שוחחו
עם עוברי אורח. התקרבתי אל אחת הניידות והבעתי מעט התעניינות.
בחנו אותי, שאלו שתי שאלות והמשיכו בדרכם. נדמה לי שנראיתי
בעיניהם כמישהי אשר מנסה לתקוף אותם. שונה ורחוק ממטרתי.
בעודי ממשיכה בדרכי, ראיתי מרחוק ניידת משטרה נוספת חונה קרוב
אל פתח ביתו. מיהרתי אליה בבהלה. עמדתי אל מול השוטרים ומצאתי
את הוריו דומעים בשקט. מדי פעם, נשמעו צעקות וזעקות שווא.
מבקשים את עזרת הציבור.

"הוא נהרג, הוא נהרג..." לחשו לי בעת שהחזקתי את מכתבי.

צלמי העיתונות לא איחרו להגיע, צוות מיוחד מהערוץ השני נשלח
לסקר את האירוע ודיווחו שהוא פצוע אנוש בבית החולים.

ניגשתי אל דלת ביתו וקראתי מספר פעמים את מודעת האבל שנתלתה
שם.
מסרבת להאמין שזה אמיתי.

יהיה זכרו ברוך.