"קשה לי, פרד, קשה לי לנשום."
"לא, החזיקי מעמד, את חייבת להחזיק מעמד!"
"קשה לי... קשה לי..."
הוא ליטף ברוך את שיערה.
"אל... אל תמותי... בבקשה."
דמעות החלו לזלוג מעיניו. היא השתנקה, וחייכה.
"אף פעם לא ראיתי אותך בוכה, ותמיד תהיתי איך תראה כשתבכה...
משאלה מוזרה, הלא כן?
עכשיו, בייסורי גסיסתי, סוף כל סוף אני רואה אותך בוכה..."
"לא, אל תגידי ככה" הוא אמר, והשתנק "אל תגידי שתמותי... הגידי
נא שתישארי איתי לעד, וכאשר אמות, נמות יחדיו, יד ביד"
"איני יכולה להבטיח זאת. אני גוססת, פרד, אני לא יכולה להבטיח
זאת..."
"לא! אל תגידי זאת! אני לא רוצה להאמין שאת תמותי... בבקשה!
הישארי איתי לנצח, עד סוף הימים! אני אוהב אותך...!"
"אני אוהבת אותך, פרד, ואינך יודע כמה... אני אהבתי אותך ממבט
ראשון שנתתי בך... בבקשה, זכור אותי תמיד, ואל תשכחני. בתור
משאלה אחרונה."
"יקירתי, הגידי לי מה לעשות ואעשה זאת. מהו רצונך? אני אתן לך
זאת."
"ובכן, תמיד חלמתי שאני נסיכה יפה, השוכבת בראש מגדל גבוה,
ומחכה לאהובה שיבוא. ומאז שפגשתי אותך, יקירי, תמיד חלמתי שאתה
בא אל ראש המגדל, ומנשק אותי בפי."
"הו, יקירתי, וזאת אעשה."
הוא נרכן אליה, ונישק אותה בפיה, נשיקה ארוכה של אהבה. ובאותם
רגעים היא נראתה כה מאושרת, כאילו אור זורח מתוכה, אור של אושר
אחרון, אור זוהר ובוהק של שמש שוקעת ודועכת, אך עדיין אורה
יפה, וזוהרה צובע את השמיים כולם בזוהר יפיפה.
"כעת אני אוכל לישון את מנוחת העולמים שלי בשקט. משאלתי
התגשמה".
היא הרפתה את גופה, עצמה את עיניה, וחייכה חיוך של רוגע
ושלווה. פרד רכן לעברה, ולחש לה, בעודו בוכה: "ויולט! ויולט!
אל תמותי! איני יכול בלעדייך, חיי יהיו ריקים לגמרי בלעדייך.
ויולט, האם את שומעת אותי??"
אך היא אינה שומעת דבר כבר. היא לא שמעה את לחישתו האחרונה.
ויולט שקעה אל עולם המוות, ונשמתה כבר עזבה את גופה. היא קמלה
כמו פרח נובל, והיא לא שמעה לעולם יותר את לחישות בכיו של פרד.