לאוצר הכי יקר לי... מקווה שמשהו פה יחדור לנשמתך... ואולי מפה
והלאה הכל ישתנה...

3 שנים ארוכות, עם הרבה פניות, ימינה ושמאלה, עם הרבה עליות,
וגם הרבה ירידות, כשבכל ירידה ההרגשה הפנימית יורדת בכל פעם
מחדש. הדיכאון שאופף אותי, משפיע עליי תמיד, בכל מצב, גם ביום,
גם בלילה, גם כשאני לידך, וגם כשאתה קצת רחוק ממני.
כי חסר מרכיב חשוב, ואולי בעצם כמה מרכיבים חשובים בקשר הלא
ברור הזה, שלא ידוע לאן הוא מוביל, ולאם הוא יתקדם - אם
בכלל...

חסר לי אהבה, אהבה אמיתית שבאה מהלב, הלב שלך שכרגע ריק מלהכיל
אותי...
חסר לי הבנה, וכבוד, ושתאהב אותי במובן האמיתי שצריך לקבל אותי
כמו שאני בלי לבקש שינויים ותוספות, כי אם מבקשים שינויים
ותוספות זה לא נקרא לאהוב בכלל...

חסר לי השמחה שהייתה פעם כשפגשת אותי, והחיבוק שבא מהלב...
אבל עכשיו... כל מה שנותר זה ה"כיף" שביחד והאהבה הנצחית שלי
כלפיך... אהבה חד צדדית שמנסה לשרוד עם כל הקושי...

אתה אומר לי שגם אתה מקווה שהרגשות שלך יחזרו... כאילו אתה
מדבר על זה שאתה מקווה שיהיו אפרסקים העונה...

וכן, קשה לי להבין, איך פעם היינו מדברים על זה שנחיה ביחד
לנצח מאושרים, והיום אנחנו לא יודעים אם נהיה מחר ביחד...

וקשה לי לשאול אותך, אבל אני כבר בכלל לא יודעת מה אתה מוצא
בקשר הזה, כי אין אהבה (מצידך) ואין רגשות (גם... מצידך) ואין
למה לחגוג את זה שאנחנו ביחד, כמו שאתה אומר...

אז למה בעצם אנחנו כל כך מתאמצים? ומתי התקווה תגיע לסיום
ותהיה תוצאה כלשהי?