היה קר... מקפיא יותר נכון, על הרציף בנמל, בלילה של בין שבת
לראשון.
היא הסתובבה מהורהרת, מחשבות טסו בראשה,
אבל לא היה הירהור בעצם המעשה.
המעיל הגן עליה מהקור של דצמבר, ולכן היא הורידה אותו ראשון,
זרקה אותו על הרצפה המטונפת מחתיכות דגים מלח ומים דביקים.
החולצה הדקיקה שלבשה מתחת הייתה מיותרת מבחינתה, והיא הניחה
אותה על המעיל.
היא התחילה לרעוד, או מפחד, או מקור,
או אולי שילוב מנצח שכזה...
את מכנסי הפשתן היא הורידה בחופזה, הם ירדו בצורה איטית מרגליה
הארוכות והשזופות שיופין המשווע לא בלט ברצף האירועים
האחרונים.
המכנסיים יצרו ערימה גבוהה של בגדים מיותמים על הרציף.
נשארה עם גופיה ותחתונים, הקור חדר עמוק עמוק לעצמותיה, אבל
היא לא רעדה,
היא אפילו הזיעה.
בראשה חלף הרהור מהיר, האם היא באמת כאן? היא מוכנה לעשות את
זה? או שכרגיל בחייה, תברח ולא תעז?
נשמה את אוויר הלילה הספוג דמעות ורעל,
בהחלטה רגעית אחת, בעטה את ערימת הבגדים למים.
מכאן כבר אין לה דרך חזרה, היא חשבה.
טיפסה גבוה, מעל גוש הבטון, עכשיו היא הרגישה מעל כולם, היא,
הים, והסוף.
היא עצמה עיניים, חייכה לעצמה, הרגישה לראשונה בחייה תחושת
כוח, שליטה, את כל הזמן שבעולם יש לה, היא מחכה לרגע הנכון,
לרגע המסויים, שבו הים והכאב הבלתי נגמר שלה יפגשו, הרגע שבו
הים יהפוך למלוח יותר.