"בואי תספרי לי מה קרה."
"הוא מת לפני קצת יותר מאחד עשרה חודשים, ומאז אני חולמת
עליו."
"מה את רואה בחלומות שלך?"
"הוא בא, כל הגוף שלו שרוט ומלא בדם, כמו שמצאתי אותו אחרי
התאונה..." (בוכה)
"קחי טישו."
"תודה."
"את רוצה לספר לי על התאונה?"
"אתה יודע בערך הכל, זה בדיוק כמו שהיה כתוב בעיתונים - עשינו
צניחה חופשית והמצנח שלו לא נפתח."
"בואי נחזור לחלומות שלך, הוא אומר משהו? עושה משהו?"
"לא, אני פשוט מסתכלת עליו והוא עליי, ככה כל הלילה, וכשאני
מתעוררת בבוקר אני סחוטה מעייפות כאילו לא ישנתי כל הלילה."
"טוב, נגמר לנו הזמן. ניפגש בשבוע הבא? אותה שעה?"
"בסדר, להתראות."

"היי, אמא, איך היה אצל הפסיכולוג?"
"בסדר, את יודעת."
"שוב בכית?"
"נו, לילי, מי יכול עלייך?"
"אף אחד, אמא. את זוכרת שיש לי יום הולדת בשבוע הבא?"
(בוכה) "כן, ביום פטירה של סטן."
"סליחה, אמא. לא התכוונתי להזכיר לך את אבא. די, אל תבכי."
"לא, זה בסדר. אנחנו צריכים לחגוג את יום ההולדת שלך ולא
להתאבל."
"אז בדיוק על זה רציתי לדבר איתך, אני רוצה לעשות מסיבה
בבית."
"בסדר, אז צריך להכין עו..."
"אמא?"
"כן?"
"אני כבר בת שש-עשרה, את יודעת, ואני רוצה לעשות מסיבה, לא כמו
כשהייתי בת שש, את מבינה?"
"אז מה שאת רוצה להגיד זה: 'אמא, תעופי לי מהעיניים, אני רוצה
בית ריק'."
"לא יכולת לתאר את זה יותר טוב."
"טוב, בסדר, אני מבינה, את ילדה גדולה. אני אצא לאנשהו, אני
בטוח אמצא משהו לעשות, בכל זאת זה יום העצמאות."
"באמת?! את האמא הכי טובה בעולם!"
"רק אל תהרסי את הבית."
"בסדר, אמא. מבטיחה."
"טוב, אני אלך לישון. לילה טוב."
"לילה טוב, אמא. אני מבטיחה לך הבית יחזור מצוחצח."
"טוב, תני לי נשיקה."
"מואה! לילה טוב."

"חוה."
"סטן?"
"כן, זה אני."
"מה אתה לובש?"
"אלה הבגדים החדשים שלי כאן למעלה."
"מה זאת אומרת?"
"כל מי שמת נשאר בגוף שלו כשהוא מת עד שבוע לפני שנה למוות
שלו."
"ועכשיו קיבלת את הבגדים האלה?"
"כן, יפים לא?"
"כן, מאוד. אבל למה הם שחורים? למלאכים אין בגדים לבנים?"
"אז, זהו, אני לא מלאך."
"מה זאת אומרת?"
"לפחות לא כמו שאת מכירה, אני לא בגן עדן."
"רגע, אז אם אתה לא בגן עדן, אז..."
"כן, בדיוק. את האמת? לא כל כך נורא כאן כמו בסיפורים."
"אבל אמרת שאתה מלאך, יש מלאכים בגיהנום?"
"כן, רק שהתפקיד שלנו, במקום להציל אנשים, הוא להפריע להם,
להוציא אותם מדעתם ולגרום להם לצאת משפיות או להתאבד."
"אז החלומות שלי בלילה?"
"תעלול מרושע של לוציפר, גאוני! אבל מרושע."
"אני שמחה שאתה נהנה שם למעלה אבל.."
"למטה! תדייקי בבקשה."
"סליחה, למטה. אבל אני רוצה לישון קצת בלילה! תבקש מלוצי מוצי
שלך שיעזוב אותי בשקט."
"אני לא יכול לעשות את זה. תביני, זה התפקיד שלו והוא די
מצליח, ועכשיו אחרי שקראת לו לוצי מוצי הוא ייעשה אכזרי
ביותר."
"תגיד לו שאני מבקשת סלי..."
"מישהי צריכה לקום."
"לא! אל תעשה לי את זה!!!"
"אמא?"
"לא, לא! אני לא אתן לך!!!"
"אמא? הכל בסדר? זאת רק אני."
"מי את?"
"רונית, הבת שלך, מוכר לך מאיזה שהוא מקום?"
"הו... לילי, אני מצטערת. היה לי חלום בלהות."
"שוב פעם אבא?"
"איך את יודעת שאני חולמת על אבא?"
"אהה... ניחשתי כי אתמול כשאמרתי לך שאני רוצה לעשות מסי..."
"כן, כן, אני זוכרת."
"על מה חלמת?"
"אבא דיבר אליי, ואמר.. אני לא יכולה!"
"זה בסדר, אמא. אני מבינה."
"איזה ילדה חכמה וחמודה את."
"ברור, את גידלת אותי. שנרד לאכול?"
"בסדר."

"איך החלומות שלך עכשיו?"
"נעשו גרועים יותר."
"את רוצה לספר לי על זה?"
"לא, אבל אני מוכרחה, לא? אתה הפסיכולוג שלי."
"את לא חייבת לספר כלום, רק מה שאת רוצה לספר."
"טוב, אז אני רוצה לספר לך. הוא בא עכשיו בלילות ומדבר איתי,
לבוש כולו בשחור, אומר שהוא מלאך רע."
"מלאך רע?"
"כן, הוא אומר שהתפקיד שלו זה לגרום לאנשים להשתגע או
להתאבד."
"אני מבין."
"לא!!! אתה לא מבין! הוא משגע אותי, הוא והחבר שלו לוציפר או
משהו כזה, הוא מנסה לגרום לי להשתגע, אבל אני לא אתן לו את
התענוג הזה לראות אותי משתגעת, לא!"
"את שמה לב שאת מתחילה להשתגע?"
"כן, אני מצטערת, זה פשוט מטריף אותי כל העניין הזה."
"אני מבין, ניפגש בשבוע הבא?"
"כן, אני מצטערת שהתפרצתי עליך ככה."
"זה בסדר."
"להתראות."

"אמא! חזרת!"
"כן, שמתי לב."
"והעיניים שלך לא אדומות! אני גאה בך."
"תודה, לילי. איך עבר עלייך היום?"
"אהה... הייתי עם דיימון; עשינו הכנות למסיבה הערב."
"נחמד, אני אלך לנוח קצת. אני צריכה להיות היום כל הלילה מחוץ
לבית, לא?"
"כן, מסתבר. לא אכפת לך, נכון?"
"לא, לא, זה בסדר. העיקר שתיהני."
"תודה, אמא. שינה ערבה."
"תודה, מתוקה."

"חוה."
"סטן? זה שוב אתה?"
"כן, חזרתי כדי לבדוק מה שלומך."
"היה טוב אלמלא לוציפר החבר שלך."
"אמרתי לך, זה התפקיד שלו."
"לא אכפת לי!!! שיעזוב אותי בשקט!!!"
"תירגעי. את יודעת שהיום זה יום השנה למוות שלי?"
"כן, אני זוכרת."
"חשבתי לבוא לבקר."
"מה? אתם יכולים לעשות את זה?"
"רק ביום השנה, וגם זה רק לדקה."
"אני לא מאמינה, אני בטוח משתגעת, אני מדברת בחלום עם הבעל המת
שלי."
"אל תשתגעי כי אז הוא ינצח ולא ניפגש אף פעם!"
"אני רוצה לפגוש אותך!"
"זה יכול להפוך למציאות."
"איך?"
"את צריכה לבחור באפשרות השנייה."
"מה? אני לא יכולה לעשות את זה ללילי!"
"את יכולה אם את באמת רוצה לפגוש אותי."
"אבל הבת שלנו?"
"היא לא הבת שלנו."
"מה?"
"לא שמת לב שיש לה שיער אדום וגוף לבן?"
"זה באמת התמיה אותי קצת."
"בואי עכשיו, כי אחרת לא ניפגש."
"בסדר!"

"לילי, אני יוצאת. תיהני לך במסיבה!"
"תודה, אמא. לאן את הולכת?"
"לטיילת, אני אחזור מחר בבוקר."
"טוב, ביי."

'גופת אישה נמשתה היום לחופי תל-אביב...'
"אמא,
ביקשו ממני להספיד אותך אבל אני לא יכולה. אני יודעת שאת לא
האמא האמיתית שלי. לפני שיצאתם לצניחה אבא מלמל משהו על "אמא
רוחנית".
אני מבינה שלא יכולת לסבול יותר בלי אבא, גם אותי הוא ביקר
בחלומות. בעצם, אם חושבים על זה, אותך הוא לא ביקר אף פעם; כל
החלומות שלך היו רק אשליה שיצרתי למענו - הוא ביקש שאני אביא
אותך אליו בגלל שהוא לא יכול לבוא אלייך. אני נורא מצטערת אבל
זאת הייתה הבקשה האחרונה שלו.
אני תמיד אוהב אותך ואזכור אותך.
                                              לילי.
נ.ב.
החלטתי להוסיף לשם שלי את האות ת'. כי היא בסוף וזה כנראה הסוף
של השושלת המשפחתית שלנו."

"בוא, דיימון, נלך..."