אני טורקת מגירה חמישית בעצבים, ופונה לשישית.
אני מוותרת שאני רואה סדק קטן של כעס מבצבץ בקצה המגירה.
אני מוציאה כלים מהמדיח, הכוסות מצטלצלות בזעם על כך שאני
מטיחה אותם בכעס של המדף.
בסוף אחת מהם נכנעת למגע העץ הכבד ונשברת לרסיסים.
אני מסננת איזו קללה טיפשית ששמעתי בסרט , אתמול בערב, סרט לא
רע דווקא, כל כך אהבתי את הגיבורה.
היה לה שיער גולש, ועיניים גדולות, ובטן ממש ממש שטוחה.
לי, כבר לא תהיה בטן שטוחה אף פעם.
אני לא יכולה להיות בטוחה בזה, אבל בטח עוד מעט אדע בדיוק.

אני טורקת את דלת הבית, מעין סיום שכזה להרס הכללי.
מפתחות -יש, סיגריות-יש, אני טופחת בידי על הכיסים לבדוק עם לא
שכחתי מצית.
אפשר לצאת.
אני מתניעה את האוטו ואפילו לא מסתכלת לאן אני נוסעת.
בדרך אני פותחת חלון, אז מה אם חם, לא איכפת לי בכלל שחם, אני
אוהבת להרגיש את הרוח מכה על הפנים בזעם כזה, שאני כמעט
ומאושרת.
אני מחנה את המכונית, ומפעילה את האזעקה בהיסח הדעת, ככה סתם,
כאילו שזה משנה.
בבית המרקחת, מסתכלים עלי מוזר.
מעבר מהיר דרך מסדרונות של איפור ומראות מבהיר לי למה.
עיניי נפוחות מבכי, ועיגולים שחורים של חוסר מנוחה מתחתיהן,
הפנים שלי לבנות מאוד, ואני נראית כאילו נבלעתי בתוך המראה
הזו, המבריקה והנוצצת.
אני קונה ויוצאת משם מהר, משתדלת להתחמק ממבטים מלאי תוכחה
שמיישרים אלי.
אני נכנסת לתא שירותים מצחין בסוף הקומה.
קוראת את ההוראות בריפרוף,עושה מה שהם אומרות לי ומחכה.
אני מחכה , מצמידה את הראש למרצפות הקרירות, חורזת לי חרוזי
שטות, מדברת לעצמי בתוך תא מסריח, בקניון שכוח אל, הכל בכדי
להסיח את דעתי.
המקלון הלבן, מונח לידי, על הרצפה, אני מפחדת להתסכל, אז במקום
אני בוהה בצלליות האנשים חולפות מתחת לחריץ דלת השירותים.
אני כבר מזהה את חלקם, ממציאה להם שמות וסיפורי חיים, הם כולם
יפים, אנשים כל כך יפים , גם אני רוצה להיות....
והמקלון לא זז ממני, ואני מרגישה כאילו השעון שעל ידי מתקתק
בקול גובר והולך, ואני יכולה לשמוע את תיקתוקי כל השעונים
מגיעים אלי, הנשימות שלי הולכות ונעשות כבדות יותר, זיעה ניגרת
במורד החולצה, טיפות זיעה מדגדגות אותי עכשיו, ואני רוצה
לצחוק, ואני רוצה..., אבל השעונים, הם לא עוזבים אותי לרגע
אפילו לא לשניה
תיק, תיק תיק תיק תיק תיק תק תיקקקקקק
דיייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!

אני צורחת.
הכל משתתק לפתע, הכוסות במטבח, המקלון הלבן, תקתוקי שעונים.
אני נשכבת על חרסינה כחולה בתא שירותים מסריח בסוף הקומה, לידי
מקלון לבן
ושקט אינסופי של פחד.
אני לא מסתכלת,
עוטפת אותו בנייר וזורקת לפח.
מהשירותים אני יוצאת קלה יותר, לכיוון האוטו, נראה לי שאלך
לראות את הסרט שוב, השחקנית שם כל כך יפה, עם השיער הגולש שלה,
ואיך שהיא מחזיקה את הסיגריה, והבטן שלה, כל כך שטוחה, הייתי
נותנת הכל בשביל בטן כזאת
למרות שבחיים לא תהיה לי, בעצם, אני לא יכולה להיות בטוחה..