צורמת לי ולה ההוויה שקרבה אינטימית היא יותר מזמן ומרפיון,
שגם אלו, בפני עצמם, מכבידים משקל. עכשיו הצלילות החורקת
שבינינו נשמעת כהד מוסף, מחצינה מסתוריות עמומה שקיימת במילה
לקבל, להיות נוכח- איש של שלום.

כשהיא יושבת על-יד הפסנתר היא נושמת, ואני מסתכלת על התווים.
חלונות ראווה מבריקים מסתחררים ביניהם, מסיטים את שגיאות
הידיים, את טעויות חצאי הטונים. אולי יום אחד הם יפתחו את המגע
שיודע לפלוש אל תוך גופה בחום דרמטי במיוחד, ממיס את הספקות,
חביבות- הקהל.

בבוקר של נשימות עמוקות היא מנפישה מטאפורות של אמונות "נכונות
לאדם", אבל בינינו ובינה ובין מי שבתוכה או צמודה לה- "הכרחי
הוא לאדם שכולם יאהבו ויעריכו אותו". משהו בתוכה ספג את זה,
בתהליכים אין סופיים. הגוף שלה לא יכול להתוודות למודעות הלא
מודעת שחייה בו.

אני והיא דומות בגלל שאנחנו כמעט אחת, משלימות זו את זו
בתעתועי ראייה דרמתיים. קולות קטועים מתקבצים לרגע, נפרדים
כעבור זמן הנפשה אינטנסיבי. מה שבעצם רציתי להגיד לך, ילדה, זה
שאני רוצה אותך איתי.