כלבים הם לפעמים געגועים למיץ 'זיפ' באבקה.

"אתה יורד" צעק נדב. "אבל עוד לא ארבע" עניתי לו בצווחה. נדב
התבונן בשעון ולאחר שנייה הודיע "אבל עוד רבע שעה יהיה ארבע".
"כן , אבל עדיין לא ארבע" עניתי " בין שתיים לארבע כולם ישנים
וצריך לשמור על שקט". "אז למה אתה צועק" אמר. לא היה לי מה
לומר. "אני כבר יורד" עניתי בצעקה שקטה.
רצתי במדרגות למטה, נדב חיכה לי בדלת הכניסה של החדר מדרגות
וחיטט באף. כאשר נדב חיטט באף היה ברור לי שהוא חושב על משהו
חשוב, הוא היה תוקע את אצבעו עמוק באפו העסיסי ומייד יכולת
לשמוע כיצד מוחו מתקתק ממאמץ, כאילו יש לו מין כפתור סודי בתוך
האף וכאשר לוחצים עליו- מחשבות וחישובים מייד מקבלות מענה.
"מה נעשה?" הוא שאל. "לא יודע" עניתי. "נלך לגן הציבורי?" שאל.
"טוב, אבל מה נעשה שם?. "נזרוק אבנים על הגג של הבית כנסת כמו
שאנחנו תמיד עושים" ענה בחוכמה. "וואלה" עניתי.
התחלנו ללכת למרות שידענו שהגן מעבר לכביש המהיר ושלא ממש
מרשים לנו לעבור כבישים איטיים לבד ובטח שלא מהירים. הלכנו
בשקט כאשר לפתע נדב נעמד. "מה קרה?" שאלתי.
"תראה" אמר מופתע. על המדרכה לפנינו עמדו שני כלבים טוסיק אל
טוסיק. שניהם לא ממש נראו מוטרדים מכך אבל היה ברור שנדב מאוד
מוטרד. "למה הם עומדים ככה?" שאלתי. "אני לא יודע" ענה.
הכלבים לא נראו כל כך מודעים לעובדה שהם דבוקים טוסיק אל
טוסיק. אחד מהם החל לרוץ לכיווננו בעוד שהשני ילל ונאלץ לרוץ
לאחור. "למה הם דבוקים ככה?" שאלתי את נדב בהשתאות.
נדב כיווץ את מצחו והחל לחטט באף, עמוק מהרגיל. נדב התקרב
אליהם והצביע על הנוזל שהיה מרוח ביניהם.
"הדביקו אותם" אמר. הוא ניגב עם אצבעו חלק מהנוזל והחל לרחרח
אותו. "דבק" אמר, תנסה.
התקרבתי לאחד הכלבים שהתבונן בי במבט מוזר, קינקי וניגבתי מגבו
חלק מהנוזל.
"נכון" אמרתי. "זה דביק, זה דבק, חייב להיות!". "מה עושים
עכשיו?" שאלתי את נדב. נדב התבונן בי במבט מלא חשיבות. "נלך
לוטרינר ונדווח על זה" "נדווח?" שאלתי  "נדווח" ענה.
נדב התבונן בכלבים ואז התבונן בי והחל לרוץ לוטרינר שהיה בדיוק
אחרי "גן האריה". בלי כבישים   בדרך.
רצתי אחריו אולם הוא השיג אותי, אבל רק משום שלאורך הדרך אצבעו
הייתה תקועה עמוק באפו.
"ניכנס?" שאלתי בחשש. "ניכנס ונדווח" אמר בביטחון. נכנסנו לחדר
ההמתנה שהיה ריק מרדם וחיה. הקירות היו לבנים ועליהם תמונות של
בעלי חיים. נדב הביט בתמונות בעניין רב. "לוטרינרים יש הרבה
כבוד" הוא אמר. "וואלה, למה?" שאלתי. "כי הם יותר טובים
מרופאים, הם יכולים לרפא גם אנשים וגם חיות, הרי יש חיות
גדולות מאוד כמו פילים ולהם יש כמה לבבות וכמה מוחות והם,
הוטרינרים, חייבים לדעת איך לרפא את כולם, יש להם כלים כאלה,
גדולים, והם מכניסים אותם לבטן של האריה ומוציאים את הסרטן שיש
לו, ואז הם מרפאים את הסרטן המסכן שהיה כלוא בתוך הבטן של
האריה ומאכילים אותו בגרעיני "עפולה" כי סרטנים אוהבים את זה
ואז הם משחררים אותו בג'ונגל, איפה שהוא הכי אוהב להיות, וברגע
שהסרטן מתחיל לרוץ, והם יורים בו חץ, עם נוצה בקצה כדי שידעו
שזה הסרטן שלהם ואז...יש כזה משדר רדיו שנמצא בנוצה והסרטן
יכול לשמוע גלי צ"הל ולדעת מתי ציידים באים לגזרה שלו ואז הוא
בורח לגזרה ז' שם המצב רגוע כבר תקופה ארוכה". "וואו" עניתי.
ידעתי שנדב הוא הילד הכי חכם בכיתה, אבל צמיד הוא היה מצליח
להפתיע אותי בכל פעם מחדש.  "בוא"הוא אמר לי, "נכנס ונדווח
לוטרינר הוא ידע מה לעשות".
נכנסנו לחדר. הוטרינר התנדנד על כיסא עץ גדול ודיבר בטלפון ישן
של "בזק". "כן מה אני יכול לעזור לכם" הוא פנה לנדב וכיסה את
השפופרת בידו. נדב החל לגמגם ופניו האדימו. הוא הסתכל עלי ואני
החזרתי לו מבט מבויש.
"יש ברחוב שלנו מנייאק שמדביק כלבים" צעק נדב למרות שלא התכוון
לצעוק. הוטרינר שקצת נבהל מהצעקה נפל לאחור כאשר הוא מושך את
הטלפון אחריו. שמענו חבטה עמומה של גולגולת ברצפה.  
נדב כבר לא היה אדום, פניו החליפו ברגע גוון לצהוב חיוור. "מה
נעשה" שאלתי בבעתה, "הרגנו את הדוקטורה!".
"לך תקרא לרופא" פלט נדב מבעד לשפתיו. "לרופא?" שאלתי "אולי
עדיף לוטרינר אחר, מה שבטוח בטוח". נדב התבונן בי במבט מלא
התרשמות. "רעיון טוב" הוא אמר והכניס את האצבע לאף כדי שיוכל
לחשוב מחשבות חכמות כשלי. לפני שהספקתי לצאת לרחוב הוטרינר
התרומם מהרצפה ושפשף את ראשו. "מי מדביק מה?" שאל. "מניאק" ענה
לו נדב והפעם בקול שקט יותר.
"זבל של ילד" ציווח הורטינר בקול גדול ושיפשף בראשו. (התבוננתי
בשעון לוודא שכבר אחרי ארבע.)
"מי אתה שתיכנס לכאן ותיקרא לי מאניק!". צעק הוטרינר בטון
גבוה. נדב החוויר אף יותר ממה שהכבר הספיק והחל לגמגם "לא אתה
...הוא המניאק". הוטרינר סידר את שערותיו יפה יפה ככה שיסתירו
את הקרחת ואמר "למה אתה חושב שחבר שלך מניאק, ולמה שזה יעניין
אותי!". "לא הוא" ענה נדב והסתכל עלי. "זה שמדביק כלבים בשכונה
שלנו...תראה...יש...אחד...מנייאק בשכונה שלנו 'רסקו ג' שלוקח
כלבים ושם להם דבק על טוסיק ומדביק אותם ביחד ככה שהם לא
יכולים לזוז". הוטרינר נעמד והתבונן בי ובנדב. "אף אחד לא
הדביק אותם" הוא אמר הרים את הטלפון מהרצפה. "אחרי שכלבים
גומרים ...את העסק שלהם, הם נשארים מחוברים כמה שעות".
"אבל היה שם דבק" ענה נדב בנצחון. "זה לא דבק" אמר רופא החיות.
"לא דבק" ענה נדב והתבונן בידיו. "לא" ענה הוטרינר, "זה שפיך
של כלב". "שפיך" פלט נדב ועיניו התמלאו דמעות. "של כלב" סיים
הוטרינר.