יש פעמים שאני מרגישה כל כך לבד.
אין אף אחד בעולם שיעזור לי,
או שיוכל לעזור לי,
או שירצה לעזור לי.
אין מי שתומך,
מחזק,
מעודד.
אין מי שאוהב.
זה הכי חשוב.
אבל אין - לא אהבה אמיתית.
אהבה של הורה לילד
זה אהבה מאולצת.
מעצם זה שילד נולד,
הוריו אוהבים אותו.
אפילו הורים שמכים, מקללים ומשפילים,
אפילו להם יש
איפה שהוא בלבם
אהבה לילד שהוא פרי אהבתם.
אהבה בין אחים -
אותו דבר.
מאולץ.
אהבת חברים -
דבר שטחי,
קשור לענייני היומיום.
אפילו חברים טובים,
לא אוהבים בדרך העמוקה.
זה מה שאני רוצה.
אהבה טוטאלית,
מבן אדם אותו גם אני אוהבת.
אהבה ללא תנאים,
לא גבולות,
ללא מחסומים.
אהבה כזו,
גם כשתדעך,
תשאיר את הצלקת הכי יפה
שאדם יכול לקבל.
אפילו אם זה מסתיים רע,
יש אלף זיכרונות טובים.
אולי אני נאיבית,
ואין כזה דבר.
ואולי יש.
אבל איך למצוא?
יבוא. מתישהו.
אולי.
אבל עד אז,
אני לבד.