זוכר את ההרצאה המשעממת, זוכר איך התפלחנו החוצה אל מגרש
השעשועים בחוץ? אני ברחתי ראשונה ואתה בעקבותי, רצנו כאילו
רדפה אחרינו משטרה. זוכר ששיחקנו תופסת מתקנים ואז כשהתעייפתי
הלכתי לנדנדות, ואתה הלכת אחרי? כמו שה תמים או אולי כמו זאב
רעב. תמיד התבלבלתי מי מאיתנו הוא מי.

זוכר איך באחד מהטיולים שלי בפארק, התישבתי על אחד הספסלים?
איך באת וכרעת לרגלי, מוציא מתיקך שקית נייר חומה ומושיט לי
אותה כמתנה נעלה?
"מה זה" שאלתי ונטלתי את השקית שהושטה אליי, ואתה לא אומר כלום
רק מביט בי ומחייך.
זוכר איך פתחתי בשקיקה את השקית? כל כך התרגשתי, שכבר כמעט
שכחתי..
בתוך השקית היו מונחים כתריסר דובדבנים אדומים, הם נראו כל כך
שמימיים, ללא שום פגם, מבריקים פשוט מושלמים.
"תודה..." אמרתי בעודי מביטה בדובדבנים שמונחים בנחת,
"את לא אוכלת? ממתי את לא אוהבת דובדבנים?" שאלת בפליאה
ואני, רק השפלתי מבט, לא יכולתי להגיד כלום, פחדתי...
זוכר איך שלחת יד וליטפת את לחיי והפצרת בי לאכול רק אחד,
בשבילך? הבטחת לי שהם מתוקים.
אני זוכרת איך הבטתי לתוך עיניך, כמו לתוך מצולות האוקינוס,
יכולתי להביט לתוכן שעות,
ואתה, כאילו ניסית לקרוא את מחשבתי, הבטחת לי שאין לי מה
לדאוג, ושתמיד תשמור עליי ושלעולם לא תעזוב אותי.
זוכר שהבטחת את זה? זוכר???

כל כך רציתי להאמין לך, אבל אני ידעתי את האמת, האמת שאתה לא
הסכמת לקבל, האמת שאני נאלצתי לקבל, האמת שאתה שכחת כל פעם
מחדש ואילו אני, אני נאלצתי להתמודד איתה כל פעם מחדש, כל פעם
שבאת אליי, זה היה תפקידי להחזיר אותנו למציאות.

תמיד זה הכה בך כאילו לא ידעת...  ואני תמיד הייתי נשברת ובוכה
אחרי שהייתי מספרת לך...
מספרת לך שאתה מת, ואתה צריך ללכת.