זה היה יום כל כך מושלם בשביל להתחיל, חשבתי.
באותו יום עמדתי ללכת ליום הראשון שלי בעבודה החדשה שלי. זה לא
אמור להיות מלהיב במיוחד, אבל בכל זאת, עבודה רצינית ראשונה.
להתחיל כעוזר אישי זה לא כל כך נורא, דווקא נחמד.
בכלל הרגשתי טוב. ישנתי נהדר וחלמתי חלום כל כך נעים. החלום
התרחש בחוף ים, בלילה... לא זוכר כל כך על מה, רק שהוא היה ממש
נעים, נראה לי.
אחרי שצחצחתי שיניים והחלטתי שאני נראה בסדר, לבשתי את החליפה
שלי.
פעם ראשונה שלבשתי כזה דבר. לא יודע, זה היה נורא מוזר לי. כל
דבר שעושים בפעם הראשונה הוא די מוזר, אני חושב. נראה לי
שהרגשתי רע פשוט כי חשבתי שאני נראה די מגוחך בזה. אבל חובה זו
חובה, ובשביל עבודה, ובכלל ביום הראשון, צריכים לעשות הכל
פיקס.
נעלתי את הנעליים. גם הן היו מוזרות לי. "נעלי עור זה לא נוח"
עלה בראשי. זה נשמע לי מוכר, אבל לא ידעתי מאיפה. בכל מקרה,
הסכמתי עם האמרה הזאת. הנעליים היו די לוחצות ולא אהבתי את
ההרגשה.
באנחה קמתי מהכיסא שישבתי עליו. כבר נהיה די מאוחר. אני צריך
לנסוע בשני אוטובוסים בשביל להגיע לעבודה, והיו לי עוד בערך 40
דקות.
כשפתחתי את הדלת הרגשתי מן קור נעים כזה, חלש. הרוח לטפה את
הפנים שלי בעדינות. הרגשה נעימה. פתאום נזכרתי שהייתה גם רוח
כזאת בחלום, והמשפט "נעלי עור זה לא נוח" הופיע גם שם. אני
חושב שאדם מבוגר אמר אותו שם, הוא ישב ליד החוף ואמר את זה
בשקט.
כל הדבר הזה די פגע בי בבת אחת, לא הבנתי איך לעזאזל נזכרתי
בזה. החלטתי שזה לא חשוב עכשיו, ואני רק צריך להגיע לעבודה
בזמן, הכל צריך להיות טוב ביום הראשון, רושם ראשוני הכי חשוב,
הזכרתי לעצמי.
ירדתי במדרגות של הבניין. ילד שיצא לבית הספר שלו אמר לי בוקר
טוב. נראה לי שהוא הבן של אורית, השכנה מלמטה. ילד חמוד.
אחרי שירדנו שנינו ובקשתי ממנו למסור תודה על העוגה שהם נתנו
לי אתמול, נפרדנו והלכתי דקה עד לתחנת האוטובוס. אף אחד לא
חיכה לאוטובוס חוץ ממני, אז התיישבתי על הספסל וחיכיתי. נשארו
לי עוד 35 דקות והייתי משוכנע שאני אגיע בזמן.
נוצה כחולה ירדה אליי ונפלה על הברך שלי. חייכתי. המון דברים
חדשים קורים לי היום. פעם ראשונה עבודה, פעם ראשונה חליפה
ונעלי עור, פעם ראשונה רואה נוצה כחולה... מוזר קצת.
גם הנוצה הזכירה לי משהו מהחלום, אני חושב שגם היא הייתה שם.
היא נסחפה עם הגלים לעבר איש... לא, זה בעצם היה ילד... אולי
ילדה... "אל תדאג, יהיה בסדר" היא אמרה לי בחיוך תמים, מלא
תקווה, והגישה לי אותה... החיוך הזה היה כל כך נעים...
התנערתי. אני יכול לחשוב על החלום הזה כל הצהריים, עכשיו צריך
להיות מפוקסים, יום ראשון, הזכרתי לעצמי.
לקחתי את הנוצה והכנסתי אותה לכיס המעיל שלי. אישה די צעירה,
בת שלושים אולי, התיישבה בתחנה.
"27 עבר כבר?" שאלה.
"עדיין לא, בטח עוד שתי דקות" אמרתי. נשארה עוד חצי שעה, עוד
לא הייתי מודאג אבל כבר חשבתי על להזמין מונית.
"צדקת," היא אמרה והצביעה על האוטובוס המתקרב. הסתכלתי על
השעון, עוד 28 דקות, יצא לי טוב.
חייכתי אליה ועליתי, אולי אני לא אצטרך מונית אחרי הכל.
אחרי שהנהג ניקב את הכרטיסייה, התיישבתי במושב שמאחריו.
הבטתי באישה מהתחנה צועדת אל המושב האחורי. היו חוץ מאתנו עוד
ארבעה אנשים באוטובוס. מתאים לקו.
"רגע! חכה שנייה!" האוטובוס התחיל לנסוע וילדה בערך בת 13
התחילה לרוץ אחרי הרכב.
"נהג, תעצור!" צעקה האישה שדיברתי איתה קודם. הנהג בלם ונאנח.
מסכן, בטח לא נחמד לעבוד באוטובוס.
הילדה עלתה. "ממש תודה", אמרה לנהג בחיוך קצת עייף.
היא התיישבה בכיסא שליד החלון מולי, ויכולתי לראות אותה די
טוב. היא הזכירה לי כל כך את הילדה בחלום, ולא יכולתי שלא
לבהות בה.
למזלי היא לא שמה לב, וכשרק יכולתי, התחלתי להסתכל מחוץ לחלון.
צריך להתרכז! הזכרתי לעצמי, עוד מעט מתחילים לעבוד!
היו לי עוד שתי תחנות עד לשלי, אני לא אצטרך להכריח את עצמי לא
להסתכל עליה עוד הרבה זמן.
הגענו לתחנה שלפני. האישה שדיברתי איתה קודם ירדה וחייכה אליי
לפני שיצאה. השבתי לה חיוך והייתי מוכן ללחוץ על הכפתור של
העצירה עוד דקה. איך שקמתי בשביל זה, הילדה הקדימה אותי. היא
שמה לב אליי ואמרה "סליחה..." במין חיוך מתנצל.
הייתי לחוץ מזה נורא. לא ידעתי מה קרה ממש בחלום, וכל הזמן
הופיעו פלאשבאקים ודברים מהחיים שהזכירו לי אותו. לא ידעתי אם
לדבר עם הילדה או לא, ואם כן, מה אני יכול להגיד לה כבר? איך
אתם הייתם מרגישים אם היו פונים אליכם באמצע היום אנשים שאתם
לא מכירים ואומרים לכם שהופעתם להם בחלום יום קודם לכן?...
הגענו. ירדתי אחריה והבטתי בשעון. עוד 16 דקות. אני יכול
להספיק עם קצת מזל.
הייתי בדרך לספסל של התחנה כשראיתי שגם הילדה התיישבה שם.
"לאיזה קו את מחכה?" שאלתי אותה בנועם, או ככה לפחות קיוויתי.
"10, אתה?"
"גם," חייכתי אליה והפניתי את המבט בעצבנות. כל העניין הזה
באמת קצת הפחיד אותי.
"אממ... סליחה.. שאני שואלת אבל... תגיד, פגשתי אותך פעם?" היא
שאלה בביישנות.
לא ידעתי מה לענות ויכולתי רק להסתכל עליה במשך כמה שניות.
"לא חושב, אבל אולי... למה?" עניתי. ניסיתי להישמע סתמי, אבל
לא חושב שהלך לי כל כך טוב בזה.
"אתה נורא מוכר לי מאיפשהו, זה הכל," אמרה ועדיין חייכה.
חייכתי בחזרה, היה לי ממש לא נעים מכל העניין הזה, והייתי צריך
להיות רגוע בעבודה.
"אז.. איך קוראים לך?" שאלתי.
"אה.. נופר, לך?"
"אני תמיר" ניסיתי לחייך. "לאן את נוסעת?"
"לבית חולים, אחותי שם..." ענתה, קצת בעצב.
"אוי..." בית החולים היה צמוד לבניין שעמדתי לעבוד בו. "מה קרה
לה?"
"סתם מחלה, אל תדאג היא תהיה בסדר" אמרה נופר, בחיוך שגרם לי
לבלוע רוק. היא כל כך דומה לילדה מהחלום...
"הנה 10" אמרה, ועלינו שנינו לאוטובוס. התיישבתי די רחוק ממנה,
רק רציתי להתרכז ביום הראשון שלי. אני חייב להיות שם בסדר, אני
פשוט חייב.
אחרי 5 דקות הגענו לתחנה. נשארו לי שתי דקות, הספקתי.
נופר ירדה אחרי. "טוב, ביי תמיר, היה נחמד להכיר אותך".
"גם אותך" עניתי במהירות. אחרי שעשינו אחד לשני ביי עם הידיים,
התחלתי ללכת לכיוון הבניין. לא ידעתי אם אני צריך באמת ללכת
לשם או ללכת אחרי נופר, לבדוק מאיפה אני מוכר לה, ועל מה החלום
הזה באמת היה בכלל. תמיד הייתי גרוע בבחירות, ואיכשהו תמיד
הייתה לי את ההרגשה שאני בוחר את האופציה הפחות טובה.
עמדתי עכשיו מחוץ לבניין. הדלת האוטומטית נפתחה.
נכנסתי פנימה לאולם כניסה גדול וכסוף. כמה אנשים בחליפות
הסתובבו בשם, ועוד משהי שהייתה בערך בגילי עמדה מאחורי דלפק
גדול.
עמדתי באמצע האולם והבטתי מסביב. לא רציתי ללכת עכשיו לעבודה,
רציתי למצוא את נופר ולשאול אותה, לשאול אותה אם היא חלמה חלום
דומה או משהו... לא יודע, פשוט רציתי לדבר איתה ולא להרגיש
שעשיתי טעות... זהו! אני אלך לחפש אותה, ואני אמצא אותה ואספר
לה על החלום ו... אאבד את העבודה.
אני לא יכול לאבד את העבודה הזאת, זאת הזדמנות ענקית... טוב,
אני יודע שקוראים לה נופר, אני יכול למצוא אותה איכשהו אחר
כך...
הבטתי שוב על האישה שמאחורי הדלפק. היא בהתה בתקרה בשעמום.
ניגשתי אליה בהיסוס.
"אה... סליחה, איפה המשרד של מר נוי?"
היא הסתכלה עליי במבט בוחן.
"קומה 16, תשאל שם" ענתה בקול משועמם.
"תודה..." נאנחתי והלכתי לכיוון המעלית. אנשים בחליפות המשיכו
להסתובב באולם הענק. אדם מבוגר עבר אותי ופנה למעלית.
נעמדתי על ידו, הוא לחץ על הכפתור ולא היה לי מה לעשות חוץ
מלחכות.
המעלית הגיעה. נכנסנו ביחד והוא לחץ על כפתור מספר 16.
התחלנו לעלות. פניתי לאדם המבוגר.
"אממ... סליחה... מר נוי?"
"כן?" ענה לי בקול שקט.
"אה... שלום, אני... תמיר, ה... עוזר שלך" אמרתי, ונשכתי את
השפתיים.
"נעים להכיר" אמר בקרירות ולחץ לי את היד.
"נעים להכיר," אמרתי בחזרה וניסיתי לחייך. "אני מאוד שמח להכיר
אותך סוף סוף" הוספתי.
"כן," אמר, עדיין בקרירות "אני מצפה ממך להיות מאוד יעיל
בעבודה, תמיר, ובמיוחד היום," אמר. "יש לי היום הרבה עבודה, אז
אני מקווה בשבילך שאני אהיה מרוצה בסוף היום" הוסיף ונתן בי
חיוך קר.
"כן, כמובן" עניתי במהירות.
המעלית נעצרה בקומה השמינית. אישה בחליפה נכנסה. מר נוי חייך
אליה בנימוס והיא החזירה לו חיוך דומה.
במשך מספר שניות היה שקט, עד שהגענו לקומה שלנו.
שלושתנו יצאנו. האישה פנתה שמאלה, ואני הלכתי אחרי מר נוי שפנה
ימינה.
"רד לקפיטריה ותביא לי לחמנייה וקפה, ותעשה את זה מהר." אמר
בעודו הולך.
הנהנתי ונעצרתי מאחוריו. הוא המשיך ללכת למשרד שלו, ואני
התחלתי ללכת לאט למעלית, לחפש את הקפיטריה.
לחצתי על הכפתור והמעלית נפתחה מיד. נכנסתי פנימה וחיפשתי על
כל הכפתורים. על אף אחד מהם לא הייתה כתובה המילה "קפיטריה".
לחצתי על הכפתור של הכניסה, אפשר לשאול את האישה שבמודיעין הזה
שם.
המעלית נעצרה קומה אחת מתחת. אדם מבוגר עם שיער לבן נכנס וחייך
אליי. גם הוא היה לבוש בחליפה. כנראה הוא ראה שהסתכלתי על
הבגדים שלו ואמר "אין לי מושג למה אנשים מענישים את עצמם
ולובשים את הבגדים האלה, זה בכלל לא נוח, נכון?" הסתכל עליי
וחייך. הנהנתי וחייכתי אליו בחזרה.
"עם המכנסיים קשה ללכת והז'קטים האלה לא בשבילי, אני אומר לך,"
התנשף והביט בדמותו על מראת המעלית. "ואתה יודע מה החלק שאני
הכי שונא? אני לא יכול עם הנעליים האלה. נעלי עור זה לא נוח,
פשוט לא נוח, פשוט לא. בחור, אתה בסדר?"
אני חושב שהחוורתי. אותו משפט מהחלום, וחשבתי שגם הבנאדם דומה.
בלעתי רוק.
"אה.. כן, אני חושב שכן, סליחה פשוט הייתה לי בחילה" אמרתי.
"גם אני לא מבין למה צריך ללבוש את כל זה". חייכתי אליו. הוא
חייך בחזרה.
"תגיד, אתה יודע במקרה איפה הקפיטריה?" שאלתי.
"מצטער בחור, פעם ראשונה שלי פה," ענה, והביט על הרצפה. "אם
אתה רוצה אתה מוזמן לבוא אליי ואני אכין לך חביתה" אמר בחיוך
משועשע.
צחקתי. "תודה רבה אדוני, אני פשוט באמצע עבודה, אני צריך להביא
לחמנייה וקפה לבוס שלי... תודה בכל זאת." אמרתי. המעלית נעצרה
ושנינו יצאנו בקומת הכניסה.
"טוב, היה נעים להכיר אותך מר....?" אמרתי והושטתי את היד
ללחיצה.
"הירש" חייך, ולחצנו ידיים. "מנשה הירש" הוסיף.
חייכתי אליו בפעם האחרונה ופניתי לפקידה המשועממת.
אדם גבוה הקדים אותי.
"סליחה, איפה המשרד של מר רוזנברג?" שאל בעייפות. הוא החזיק
מזוודה גדולה ושחורה ונראה מותש לגמרי, אבל לא ממש שמתי לב
לזה. הבטתי על מנשה הירש הזקן יוצא בעד הדלת האוטומטית ופונה
לכיוון החניון.
"מר כהן? קומה 11, אני אודיע לו שאתה בא." אמרה הפקידה בחיוך
מזויף.
"תודה." אמר, וחייך אליה. הוא הסתובב וחייך גם אליי, ואחר כך
פנה בנחת למעלית.
ראיתי אותו הולך לו בשקט כששמעתי את הפקידה מדברת.
"כן?" אמרה בקוצר רוח.
"את יודעת איפה הקפיטריה?" שאלתי וחזרתי להביט על "מר כהן"
בדרכו למעלית. הוא נראה ממש שליו.
"קומה ראשונה. תמצא שם." היא אמרה בסתמיות.
הבטתי עליה שוב. היא הסתכלה עליי והרימה את הגבות. "בסדר?"
בדקה.
הנהנתי. לא רציתי למהר, רציתי להיות רגוע כמו הבחור הגבוה הזה
שדיבר עם הפקידה,
הייתי רגוע, אבל הרגשתי כאילו עשיתי משהו לא בסדר או משהו, אבל
לא הייתי בטוח מה.
החלטתי לעלות במדרגות, אולי זה יהיה יותר קצר ככה.
המדרגות היו עשויות מפלסטיק אפור והזכירו לי ספרייה, לא יודע
למה. אולי בגלל שהיה שקט כל כך שם, כולם לקחו בטח את המעלית.
הגעתי לקומה הראשונה, פניתי לחלל עגול ודי גדול, שהיו בו שתי
דלתות שקופות, אחת גדולה ואחת קטנה. דרך הקטנה יכולתי לראות
משהו שנראה כמשרד ודרך הגדולה, שבעצם הייתה דלת כפולה, הבחנתי
בכמה שולחנות עגולים וקטנים שלידם יושבים מספר אנשים, שותים
קפה. נכנסתי.  
לא יכולתי לראות את זה קודם, דרך הדלת, אבל החדר היה די מלא.
בסביבות 20 אנשים ישבו ליד השולחנות, חלקם נראים עייפים, אחרים
רגועים ועוד כמה סתם לחוצים. ליד דלפק שממנו אני מנחש הייתי
צריך לבקש את הלחמנייה והקפה לבוס, עמדו עוד איזה עשרה אנשים
בתור.
ייקח לי לא מעט זמן, חשבתי, ונעמדתי בסוף השורה.
הסתכלתי על החדר. היו חלונות גדולים לכל אורך הקירות, דבר שהיה
די מוזר בהתחשב בעובדה שהיינו בקומה שנייה בבניין שנמצא במרכז
העיר, וכל הנוף שיכולתי לראות דרך החלונות היו הקירות הלבנים
של בית החולים.
הסתכלתי על התור, נשארו רק עוד שישה אנשים לפני.
עדיין הרגשתי שאני עושה משהו לא בסדר, אבל לא יכולתי לחשוב מה.
מר נוי לא אמר לי לעשות עוד משהו חוץ מלהביא לו את האוכל,
ובקשר לזה שהוא אמר לי לעשות את זה מהר, אני בטוח שהבטן שלו
תוכל להתאפק קצת...
נשארו עוד ארבעה אנשים בתור, מתקדם מהר. הסתכלתי שוב דרך
החלונות. חשבתי שמאחורי הבניין הגדול שעומד מול החלונות, נמצא
הים. כמה זמן לא הייתי שם, נזכרתי.
רגע, חלמתי שאני בים, בלילה. ושיש שם לפחות שני אנשים. אחד
שאומר לי שנעלי עור זה לא נוח, ויש את הילדה שדומה לנופר,
שאמרה לי שהכל יהיה בסדר... הסתכלתי עוד פעם על התור, נשארה רק
עוד אישה אחת, ואז יגיע תורי.
אני צריך ללכת למצוא את נופר, אולי בגלל זה אני מרגיש שמשהו לא
בסדר. חשבתי.
אישה שנראתה קצת עצבנית עמדה מאחורי הדלפק. הייתה לה תווית שם
על החולצה, והמילה "ורד" הייתה כתובה עליה.
"אפשר בבקשה קפה ולחמניה?" שאלתי בלי יותר מדי תשומת לב.
התלבטתי שוב, אני צריך ללכת למצוא את נופר...
ורד לקחה מגש ושמה עליו לחמניה טרייה. "איזה קפה אתה רוצה?"
שאלה בקוצר רוח.
"אה... את יודעת מה הקפה שמר נוי לוקח בדרך כלל?"
"מה אני נראית לך, החברה שלו?!" צעקה עליי, כנראה שעבר עליה
יום רע.
"טוב... אז תביאי בבקשה מים חמים או משהו..." אמרתי. למה אני
לא עכשיו בבית חולים ומחפש את נופר? למה אני לא מברר מאיפה היא
מכירה אותי ואני סתם תקוע פה?...
"משהו כמו מה?" המשיכה בעצבנות.
לא עניתי. למה אני לא פשוט לוקח את עצמי לבית חולים? למה אני
לא הולך?
"תענה!" צעקה ורד, הפעם יותר בעייפות.
"את יודעת מה, לא משנה." חייכתי אליה והתחלתי ללכת בשמחה
לדלתות הקפיטריה.
"מה?! לאן אתה הולך?" אמרה בקול.
חייכתי אליה שוב, ויצאתי מהחדר. אני הולך לפגוש את נופר ולגלות
הכל, אמרתי לעצמי.
הייתי בטוח שזה מה שאני צריך לעשות, ואם מאמינים במשהו צריכים
לעשות אותו, לא?
החדר העגול שבקומה הראשונה היה עדיין די ריק, רק שני בחורים
בגיל שלי הלכו לכיוון המשרד הקטן. המשכתי וירדתי במדרגות, עד
שהגעתי לאולם הכניסה.
האולם היה מלא. אנשים מכובדים בחליפות הסתובבו בכל החלל, חלק
דיברו עם הפקידה שהספיקה להתחלף בינתיים, חלק הלכו למעליות
וחלק יצאו מהמעליות, וכולם הסתובבו באולם הכניסה הגדול.
צעדתי לאט לכיוון הדלת האוטומטית. אם אני אצא אני אפסיד את
העבודה הזאת, הזכרתי לעצמי. נעצרתי. אני רוצה לפגוש את נופר,
אם אני לא אמצא אותה עכשיו אני לא אמצא אותה בכלל... על מי אני
מנסה לעבוד? אני לא יכול לצאת מפה, זאת אחלה עבודה, זאת
הזדמנות נהדרת...
לא ידעתי מה לעשות. עכשיו הבוס שלי בטח כבר כועס עליי, ועוד
מעט בטח גם נופר תצא מהבית חולים... צריך להחליט...
תגידו, הרגשתם פעם כל כך חסרי אונים שלא ידעתם מה לעשות אז
החלטתם להטיל מטבע? טוב, אולי תגידו שזה מטומטם, אבל אני כן,
שם, ליד הדלת האוטומטית. "ניתן לגורל להחליט," מלמלתי בשקט.
פשפשתי בכיסים עד שמצאתי את הארנק. בתא של המטבעות היה לי רק
מטבע אחד של עשר אגורות, שמרתי אותו הרבה זמן, קראתי לי מטבע
המזל שלי. כשחשבתי על זה, חייכתי. הוצאתי את המטבע ושמתי אותו
על האגודל. עץ זה בית חולים, חשבתי.
זרקתי את המטבע באוויר. הוא הסתובב קצת ככה באוויר ונחת על
רצפת השיש של האולם.
הסתכלתי על המטבע, פאלי. גם כן מטבע מזל. החזרתי אותו חזרה
לתיק והתחלתי לנוע לכיוון המדרגות. אחרי שלושה צעדים נעצרתי.
אני לא רוצה להיות פה, אפשר לשנות החלטות של עץ או פאלי. זה
בסך הכל מטבע.
אני יודע מה אני רוצה לעשות, ולי זה הכי חשוב.
הלכתי שלושה צעדים אחורה, הדלת האוטומטית נפתחה.
יצאתי החוצה. אני אלך למצוא את נופר, ואם אני לא אמצא, אז לא
נורא, לפחות אני אהיה שלם עם עצמי. אני יכול למצוא עוד עבודות.
יהיה בסדר. חייכתי שוב.
כמו שהילדה בחלום אמרה, אני לא צריך לדאוג, יהיה בסדר.