"התכנסו היום כדי להודיע על אירוע חד פעמי, חוויתי, וטראומתי:
לידתה של התינוקת".

כבר חסרים לי הרבה אלמנטים מהנפש, שאלמנטים אחרים מחפים עליהם,
ממלאים את החורים.

אז לבקש סליחה? ואם אני אבקש סליחה, אתה תסלח לי? בחיים לא,
הא? אני מניחה שאתה יודע שאני מדברת אליך. דווקא ביום הזה אני
לא אסלח לאף אחד שיבקש ממני סליחה צבועה כי ככה אומרת הדת או
המסורת המסריחה.

"ועכשיו נצפה באירוע: לאחר הכאב הממושך, יהיו הרבה צרחות, הרבה
דמעות, הרבה דם. התכוננו לסבל".

אוי, כמה שהכל שונה. אתמול הייתי בבניין הישן שלי. הריח חזר
אליי - הכל היכה בי: גלי העבר שלי. כל מה שהשארתי מאחוריי,
כשעברתי לבי"ס המסריח. מה היה עם חיי. אני כל כך מאושרת איתו,
אוהבת אותו עד עמקי נשמתי, אבל כואב לי לראות את כל האנשים
הנאבדים בדרך, האנשים ששונאים אותי, האנשים שלא סומכים עליי
יותר, האנשים שבוקשי כבר מכירים אותי.

"והנה היא יצאה, התינוקת. צורחת ובוכה. מעכשיו יתחילו השנים
הקשות. חוסר שינה. חוסר שקט. חוסר שלווה".

קשה לי. לשמוע את השירים האלה שוב ושוב, הם עושים לי חור בלב.
חור. כל כך כואב לי על מה שעשיתי. אוח, מה אני מזיינת את השכל,
לי אף פעם לא היה איכפת באמת, ראו את זה עליי. אף פעם לא חשבתי
על דברים לפני שאמרתי או עשיתי אותם.

אז יום כיפור זה היום בישבילי?

"כן, ואחרי כל זה, כל מה שהשקעתם בה, היא תברח ותבקר בבית רק
מדיי פעם. תשקע בעצמה, בצרות שלה. ואז, בסופו של דבר היא תבין
את מה שעשיתם בישבילה, אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי".