[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ירקות מבושלים
/
איזה יופי

גרתי פעם בעיירה קטנה בניו-ג'רזי. זה היה אזור מלא
טוני-סופראנואים, שעבדו פעם במגדלי התאומים, וניצלו מההתרסקות
כשהיו חייבים לחזור הביתה להביא את הארנק ששכחו. הוא ואשתו
שתחיה הזמינו אותנו אליהם כמה פעמים לאכול לזניה צמחונית, לפני
האסון, מן הסתם, כי אחריו כבר היינו בארץ. אמא שלי תמיד התבדחה
עם אשתו היקרה שהיא מטורפת לגמרי. היא כל הזמן אמרה לה שעם כל
הסיבים בגוף שלה, היא בסוף תהפוך לביג ברד.

מול הדירה שלנו עם הפרקט והרדיאטורים הלבנים היה סופר גדול,
ומאחורה פארק עם אגם ברווזים. בפארק שכן עץ ערבה בוכייה אחד
גדול, כמו העץ-סבתא ההוא בפוקהונטס. אבא אמר לי שפו הדוב גר
שם. יום אחד אנשי עירייה באו ושרפו את העץ מבפנים כי מצאו בו
כל מיני חרקים. יום למחרת, ערכתי טקס זיכרון לכבוד הדוב הקטן
עם החולצה האדומה והזמנתי את כל ילדי הבניין. לא היו הרבה, אבל
זו לא הפואנטה.

בגלגול הבא אני מאחלת לעצמי להיות איזה פושטק עם שם תנ"כי
במלעיל. כל בוקר בשעה 13:07 בדיוק אני אקום ואחליט אם עדיף לי
לרדת למכולת לקנות חפיסה, או לחכות כמה דקות עד שיוסף, הבעלים,
יצא להפסקה. כשיוסף יוצא להפסקות אפשר לקחת מה שרוצים. לא
איכפת לו. החנות בכלל לא שלו. דוד שלו, איזה זיליארדר אחד
באמריקה, מממן לו אותה, "פור דה סייק אוף יזרעאל", וכל מה
שיוסף צריך לעשות זה לנהל. ומה זה בכלל ה"ניהול" הזה שלו? הוא
קם שבע דקות לפניי בבוקר, פותח את הדלת של החנות, ויושב שם עד
שנמאס לו להסתכל על המצרכים שיש לו שם.

אני צריכה להגיד לו. לי הוא אמר שאני לא עושה שום דבר, אבל זה
לא נכון, וגם את זה אמרתי לו. זה כמו גליל של נייר טואלט. ככל
שמתקרבים לסוף, כך הוא מסתובב יותר מהר, וכך הוא גם נגמר יותר
מהר. הפלגמטיות שלי לא תוביל אותי לשום מקום.

לאמא שלי הייתה חברה, שאחרי שהבת שלה נהרגה בפיגוע הזה
בדיזנגוף, שהיה בפורים לפני הרבה שנים כבר, לא יכלה לסבול את
הרעיון שהמשפחה שלה תמשיך לגור בארץ. היא צודקת. גם אם לי
חלילה היה קורה משהו אז, כשהייתי בתל-אביב בזמן שהיה פיגוע, לא
הייתי מבינה מה הם עוד עושים פה. בעצם אולי כן. מה אני עושה
פה?

אני שונאת את השנה הזאת. כל השש-עשרה המתוק שמדברים עליו
בסרטים אמריקאיים ובספרי נעורים זולים, שהבנות דודות של אמא
שלך קנו לך, זה בולשיט. התבגרת, אז קיבלת יותר חופש ואחראיות
בבית. עלית כיתה, אז כל יום את מוצאת את עצמך חוזרת הביתה
כשעומד להחשיך, ומכינה שיעורים אל תוך הלילה. את הולכת לישון
נורא מאוחר כי את לא מרגישה שמיצית את עצמך במשך היום. בבוקר,
את קמה עייפה, עצבנית וחסרת חשק לכל השיעורים הלא-ריאליים
במערכת, כי מה זה באמת יעזור לך לדעת שהעיניים של שפרה והשינוי
שחל בהן מסמל את הגירעון שחל בה במהלך הסיפור? את לא היחידה
שמתנהגת כמו סוציומטית מושלמת, וכך יוצא שלרוב החברים שלך אין
כוח אלייך, וגם לך אין כוח לחברים שלך. יוצא שאת חסרת שעות
שינה, בודדה, אדישה, ולהוסיף על הכול, עלית באיזה שני קילו
בגלל כל המבחנים האלה. החיים יפים בגיל שש-עשרה. גם אין לך
מישהו. בעצם, מי צריך עוד עלוקה שידבק לך לתחת ויציק לך בטלפון
כל הזמן? את עוד לא מחוברת לעצמך, את רוצה להתחבר למישהו אחר?

עשיתי איזה המבחן אינטרנטי  ששלחו לי, "מהו גילך האמיתי?"
יצאתי בת 14. זה לא ממש הפתיע אותי, דווקא נורא צחקתי מרוב שזה
הגיוני.

אמרו לי שהסנדוויצ'ים שלי נורא אשכנזיים, אז ביקשתי מאמא שתכין
לי משהו יותר מעניין. למחרת היה לי כריך קומפלט עם לא פחות
מחומוס, זעתר, נקניק ועגבנייה. אחרי יומיים ביקשתי שהנונסנס
הזה יופסק ושנחזור לשוקולד השחר.

שיזיז כבר את התחת שלו וירים את הטלפון.

הייתה לי חברה אחת בלונדינית, שרה, במרילנד. נפרדתי מהחבר שלה
בשבילה בגיל עשר. היינו אצלי והיא לא רצתה אותו אז התקשרתי
אליו פעם אחת לשאול אם יש לו שיחה מזוהה (לא) ושוב כדי ששרה
תוכל להקריא את מה שהכתבתי לה לומר לו (אני לא מסתפקת ביחסים
דרך האי-מייל. אני לא רוצה חבר כרגע). הוא שאל אם אולי היא
תרצה חבר בעוד שבוע.

בדירת שלושה חדרים שלנו במרילנד היה שטיח מקיר לקיר. כל הבית
היה שטיח אחד גדול בצבע קרם. כשהצטרפתי לנבחרת הדילגיות בבית
הספר שלי, כמובן שלא יכולתי להתאמן בבית כי למטבח של אמא שלי
אסור היה לנו להיכנס, ובית השימוש היחיד והורוד שהיה לנו היה
קטן מידי. אלו היו החדרים היחידים בלי שטיח. יום אחד החלטתי
בכל זאת לנסות לקפוץ בסלון. החטפתי לאחותי עם חבל הפלסטיק בלי
כוונה, ומאז אין לי מושג לאן הוא נעלם.

שם, הייתה לנו מצלמת וידאו בגודל שלי.  היו כמה פעמים שאני
ואחותי ביקשנו מאבא שלנו שיעמיד אותה על חצובה, כך נוכל להראות
למשפחה בארץ כמה "גדלנו". השמענו את השירים הכי חדשים של
הספייס גירלז, ורקדנו מול עיניי המצלמה לסבא וסבתא. כל תחילת
הקלטה, הכנתי שלט בעברית העילגת שלי בו היה כתוב "ל-סאפתה
וסאעבה". בין לבין השירים, היינו מרימות את הידיים ועושות
קולות קוצ'י-קו לבני הדודים הקטנים שלנו. לפני שבועיים, מצאתי
את  הקסטות במגירה שמתחת לטלוויזיה בסלון.

התחלתי ללמוד נהיגה השבוע. הכיסא כל כך קרוב להגה, שאני כמעט
מנשקת אותו. הציעו לי גם להביא כרית להגבהה. המורה שאל אותי על
מחזור הרמזורים, ולמה לדעתי אחרי אדום יש אדום-צהוב, ואחרי
ירוק יש רק צהוב. אמרתי שזה בשביל עיוורי צבעים.

הוא היה אצלי אתמול ולימד אותי תיאוריה.

נזרקתי לאזור דמדומים. הצטרפתי להורים שלי לבר מצווה של ילד של
אחד החברים, שהיו בין הטובים שלהם לפני שעברנו. אני אפילו
זוכרת שקנו לי פעם סט של שלישיית בובות, ובביקור אצלם בבית,
שכחתי את אחד הבנים שם. ההורים שלי אמרו לי לא לבכות, כי עכשיו
תהיה לי בובה שתמיד אוכל לשחק בה כשנבקר. לא הייתי אצלם מאז.
היה משהו בתוכי שציפה לראות את הבובה שלי מחכה שם על המקום שלי
בשולחן. במקום, הייתה כוס שנדי שאבא הביא לי מהבר.

טוב, איפה רשמתי את המספר שלו?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חייבים לראות את
חצי הכוס המלאה,
אלא אם כן היא
מלאה ברעל


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/7/06 20:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ירקות מבושלים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה