דנה פותחת לי את הדלת עם חיוך גדול שאפשר לראות בו גם כמה
חששות. איך שאני מתיישבת היא מציעה לי משהו לשתות ולאכול. אי
אפשר לסרב לה. הבית שלה עמוס אוכל. מכל הסוגים.
בחרתי בדיאט ספרייט ועוגת ביסקוויטים עם ציפוי שוקולד. אנחנו
מתיישבות על הספה האדומה. בשלב הזה דנה כבר כמעט ולא מסתכלת לי
בעיניים. מסכנה, בטח קשה לה. היא ניראת בסדר. לא רזה מדי וגם
לא שמנה. משהו באמצע. שום דבר שיעיד על הסיפור שהיא עומדת לספר
לי עכשיו.

אני תמיד אומרת לכולם שהייתה לי חרא של ילדות. אבל אני בעצם
מתכוונת רק לתקופה שהיא מכיתה ה' בערך... כשהייתי ממש קטנה הכל
עוד היה בסדר... לא הבנתי דברים. דברים שרק בדיעבד הבנתי.
מאז שאני זוכרת את הגוף שלי, הוא היה מלא. אף פעם לא הייתי
מרוצה ממנו. ולא הייתי שמנה ענקית כזאת. ממש לא... פשוט לא
הייתי רזה.
כשהגעתי לכיתה ז' הכל השתנה. רזיתי בערך באיזה שמונה קילו
והתחילו להיות לי חיי חברה. היו לנו מסיבות, אז ככה יצא שהכרתי
הרבה אנשים חדשים, התחלתי להתלבש צמוד, והתחילו להגיד לי שאני
נראית טוב. אני זוכרת שחברה טובה שלי אפילו אמרה לי שאמא שלה
ואחות שלה אמרו לה שהן חושבות שאני לא אוכלת... ואכלתי...
באמת.
אז גם נורא התחברתי לגילי. גילי ואני היינו החברות הכי טובות.
היא הייתה ניראת מעולה. הרבה יותר טוב ממני. אפילו שאני הייתי
יותר יפה. היא הייתה רזה, היו לה ציצים וכל מקום שהיינו נכנסות
זה היה היא.
בהתחלה עוד לא עשיתי מזה עניין אבל אחרי שנה שהבנתי שאני בסך
הכל המובן מאליו שלה הכל התחיל להפריע לי. הרגשתי שאני חייבת
להיות יותר ממנה, או לפחות כמוה. התחלתי לספור קלוריות. לראות
כמה קלוריות אני עושה בכל יום. ונשארתי בערך באותו משקל. לי
ולגילי כבר היו בעיות אז. הקנאה הרגה אותי, הייתי חייבת לפגוע
בה איכשהו. אז הפסקתי לדבר איתה. כמובן שלא עמדתי בעיניים
היפות האלה שלה ואחרי חודש בערך חזרנו להיות מה שהיינו, כאילו
כלום לא קרה.
ואז הגענו לתיכון. היינו באותה כיתה אני וגילי. שמחתי. אבל לאט
לאט התחלתי להבין שלה כבר יש החברים החדשים שלה, ואני רק מקום
המפלט שלה... מכל החרא שלה. היא ילדה מתוסבכת גילי, היא הייתה
על תרופות פעם. בתיכון הכרנו עוד בנות. נעשינו מין "חבורה"
כזאת. הרגשתי שיש לי חברות אמיתיות. הן כולן היו יפות שם,
רזות... ואני הייתי הכי פחות רזה. מה שהעסיק את הבנות האלו זה
האוכל. מה הן אוכלות, מתי, אם זה בסדר, כמה קלוריות זה, אם יש
דיאט אם הן עלו חצי גרם... התחלתי לחשוב, שאם הן נראות ככה
ודואגות לזה, אז גם אני צריכה להתחיל לחשוב על זה.
אז התחלתי. הייתי מקיאה. אוכלת ומקיאה. נכנסת להתקף ומקיאה. לא
הקאתי רק את האוכל שנכנס אליי, הקאתי גם את כל הקנאה, את כל
הרצון להיות מושלמת. והייתי בוכה. בכיתי המון.
אחרי ארבעה חודשים כאלה בערך, נשברתי. התיישבתי ליד האסלה
והרגשתי כל כך קטנה. החלטתי שאני מפסיקה. הפסקתי. והתחלתי
בדיאטת נקודות של שומרי משקל. ירדתי 4 קילו. כולם ראו, אני
ראיתי, הייתי גאה בעצמי. אהבתי את עצמי קצת. הרגשתי טובה מהן,
אני הצלחתי לרדת. הן לא.
שנה אחר כך הלכתי מהן. לא יכולתי לשבת עם הבנות האלו יותר.
נכנסתי לדיכאון של החיים שלי. לא יצאתי מהחדר ימים שלמים,
הייתי בוכה לא עונה לאף אחד. ובעיקר - התאכזבתי מכולן. אף אחת
מהחברות שלי לא הייתי איתי. בטח שלא גילי.
באותה תקופה הכרתי מישהו, שהיה כלום בשבילי. הייתי איתו רק
בגלל שהרגשתי שיש מישהו שרוצה אותי. הוא רצה דברים שלא רציתי.
שכבנו. לא בהסכמה מלאה שלי. אבל שכבנו. אחר כך רבנו. צרחתי
עליו וזהו. הלכתי ממנו.
התחלתי ללכת לפסיכולוגית. אז כבר לא הייתי בדיאטה מסודרת. וגם
לא הקאתי. כל הזמן רציתי לשמור. אבל לא הצלחתי. לא הייתי
מרוכזת. הייתי כולי בתוך החרא של עצמי. הרגשתי בדידות,
ריקנות... הרגשתי קטנה ומכוערת. שאף אחד בעולם הזה לא אוהב
אותי.
אחרי חצי שנה בערך יצאתי מזה.
נשארו רק שאריות, הייתי מתוסבכת. נראיתי מתוסבכת. נראיתי בסדר.
לא רע.
המקום היחיד שהרגשתי שאני טובה, היה התיאטרון שהתחלתי ללכת
אליו בכיתה ט'. על הבמה הייתי גדולה. הייתי הכי טובה. הייתי
יפה.
יש לי הרבה נפילות, הרבה מהן זה בגלל איך שאני נראית. אף פעם
לא מספיק לי.
עכשיו אני מסיימת י"א. אני נראית בסדר. לא הכי רזה בעולם, ממש
לא. אבל עכשיו אני חכמה. אני מבינה שהאהבה העצמית שלי באה
מבפנים. לא בחוץ. בלי קשר למראה החיצוני שלי. החלפתי חברה. אני
נמצאת במקום שבו טוב לי. שיש בו אנשים טובים שאוהבים אותי.
עם גילי כבר אין לי הרבה קשר, אני לא רוצה שיהיה. היא לא ראויה
ליחס שלי. לה היו בעיות אכילה יותר קשות. שאני לא יודעת אם היא
כבר התגברה עליהן, והאמת שגם באמת לא אכפת לי. עכשיו, אני
יודעת שאני יותר ממנה. גם אם היא יותר רזה ממני.
אני עומדת מול המראה היום ואני לא מאוכזבת. כן, הייתי רוצה
להיות 10 קילו פחות. אבל לא נורא, אולי גם זה יגיע יום אחד.
אולי כשאני אהיה מפורסמת. וגם אם לא... אז לא נורא. אני מעדיפה
להיות 10 קילו יותר ומאושרת, מאשר להיות כמו גילי. רזה, אבל לא
אוהבת את עצמה.
נכון שזו לא הייתה תחרות, אבל בכל זאת אני מרגישה כאילו
ניצחתי.
ניצחתי את כולן, לא רק את גילי.

בא לי שוקולד, איזה מזל שיש בארון...

פרק שהוספתי לספר של מעיין קרת "הנשים היפות".

אני חייבת לציין (ולהוסיף...אחרי שאישרו לי כבר...) משו בשביל
כל אותן בנות עם הפרעות אכילה...זה כל כך לא שווה את זה. ונכון
שאתן בטח אומרותעכשיו שמהצד זה נורא קל להגיד...גם אני אמרתי
את זה...אבל זה פשוט עוד שלב שאתן צריכות לעבור ולהתגבר
עליו...ואני מאחלת בהצלחה לכל אלה שמנסות ולא
מתייאשות...ורוצות לצאת מזה...באמת מכל הלב, הלוואי שאחת אחת
מכן תצליח...
יפעת.