את הנשק הוא החזיק בשתי ידיים יציבות, האצבע על ההדק שלחה צרור
כדורים בזה אחר זה אל עבר מטרת דמות אשר ניצבה במרחק של כ-20
מטר ממנו. 'בן-זונה' היה ממלמל שניות לפני שסחט את ההדק
ולעיתים גם היה מסנן בין שיניו 'תמות' או 'יא חרא מניאק'. אחרי
תקופות קשות של פיגועים יכולתי לשמוע בין כדור לכדור גם את
המילים 'יא מחבל' ואחרי תקופת בחירות, 'פוליטיקאי מסריח'.
כשהייתה מגיעה מטרת הדמות בחזרה אל היורה, היא הייתה ספוגת
כדורים. כמעט כל כדור שנורה מהאקדח הכהה פגע בראש הדמות או
בחזה - מוות ודאי.

כששאלתי אותו איך הוא עושה את זה, שכל כדור יפגע בנקודה קריטית
זו או אחרת, ענה לי בחיוך, 'הסוד זה לדמיין משהו שאתה ממש שונא
בתוך המטרה. ככה כל פעם אני יכול לדמיין שבמקום מטרה מופיעה
מולי חמותי למשל, או איזה פלאפל עצבני עם מלא עמבה, אתה יודע
כמה שאני שונא עמבה', ואז עצר וחייך אליי חיוך רחב. חייכתי
חזרה.

כשהגיע תורי לירות במטווח, אחזתי חזק באקדח וחיכיתי עד שמטרת
הדמות על המסוע תגיע למרחק של 20 מטר ממני. עצמתי את עיניי
ומצאתי את עצמי עומד פנים מול פנים לפני פרצופו השמן והמכוער
של קילר, החצי דוברמן-חצי בוקסר של השכנים. כשהייתי קטן הוא
תמיד היה נובח עליי כשהייתי בדרך חזרה מבית הספר. אם הייתי
מעיז להתקרב לבית של השכנים כדי לבקש חלב או מצרכים, קילר היה
נובח כמו משוגע, וכשהיה משוחרר הוא היה רודף אחריי כמעט עד
הבית ואז כשהיה מתרחק מספיק מהמלונה שלו היה פשוט עוצר ונובח
במקום כאילו אומר לי 'אם תחזור, אני אשבור לך את העצמות'.
האקדח פלט כדור מהיר שפילח דרך מטרת הדמות. חייכתי, "תמות
כלב", סיננתי בין שיניי, "אם תחזור אני ארה בך ישר בלב!" צעקתי
אל עבר המטרה.

את המטרה הבאה שלי הקדשתי לאיציק שהיה שמוק שלמד איתי בתיכון,
בעצם לא כל כך למד, יותר עישן והרביץ מאשר היה לומד. בשבילו
הייתי אחלה מטרת דמות, הוא היה בועט בי מאחור כל פעם שהייתי
עובר לידו, ואם לא הייתי עובר - היה קורא לי לעבור, ואם לא
הייתי עונה הוא היה מביא איתו עוד איזה 20 חבר'ה בשביל לפרק
אותי במכות ואז להרכיב אותי בחזרה כדי שלא ישימו לב שבאמת נשבר
לי משהו. הפעם ממש חייכתי  כשיריתי על המטרה, בעיניי צפיתי
בעשרים כמוני מפרקים את איציק אבל משאירים אותו כזה מפורק,
בוכה מכאב ואז עוזבים אותו שם בלי להרכיב.

כשהתפוגגה התמונה המאושרת הזאת דמיינתי בתוך המטרה את ארכדי.
הוא היה רוסי שמן כזה שתמיד, אבל תמיד קיבל ציון יותר טוב ממני
במבחנים בתיכון ומה שיותר גרוע - הוא היה לומד איתי בכל
המקצועות. הוא לא היה טוב ממני באיזשהו אופן רק שתמיד היה מקבל
איזה ציון מעולה והמורים תמיד נהגו לשבח אותו. כשהיה מקבל את
המאה או התשעים ושמונה המפורסמים שלו כמעט תמיד ידעתי שהוא
מגניב לי איזה מבט מזלזל אל עבר איזה נכשל, במקרה הרע, או איזה
שמונים ושתיים שקיבלתי. הפעם, כשיריתי במטרה כמעט והרגשתי חרטה
- לא נורא, חשבתי לעצמי, מדען טילים אחד פחות לא יחסר לאף
אחד.

כשהגיעה מטרת הדמות אליי התמוגגתי מאושר - כל הכדורים פגעו רק
במקומות הנכונים ככה שאם הייתה המטרה בנאדם אמיתי, אפילו שהיה
שטוח במקצת, הייתה יוצאת לו עין ומהחזה הוא לא יכול היה להפסיק
להשפריץ דם לפי קצב פעימות הלב.

כשחזרתי הביתה מהמטווח, מיוזע ומאושר הכינה לי אשתי הטרייה את
מה שכמהתי אליו כמעט כל היום - חביתת הפטריות המפורסמת שלה
ואפילו הנשיקה שהדביקה לי על הלחי נראתה לי חלומית פתאום.
כשסיפרתי לה על המטווח היא קצת הזדעזעה, יותר מהיריות מאשר על
הסיפורים, היא הייתה נלחצת אפילו מאיזה סרט עם רובי מים. בסוף
היא חיבקה אותי והרגשתי שוב הרגשה עילאית. יום מושלם.

בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר העיר אותי ואת אשתי רעש מכוון
המטבח. היה זה רעש כוס מתנפצת שלווה בקללה עסיסית שנורתה בלחש
אל חלל המטבח. 'אני אלך', אמרתי לאשתי ובדממה דקה קמתי מהמיטה
ויצאתי מחדר השינה בצעדים שקטים, מתגנב כמו גנב בביתי שלי.
התקדמתי בלחש אל עבר השידה בחדר הסמוך שבה החזקתי את האקדח,
פתחתי את המנעול הראשון על המגירה ואחר כך את מנעול הכספת.
שלחתי יד מהססת אל האקדח הרדום וסגרתי את שני המנעולים בזהירות
ובלחש.

האדם במטבח כבר הספיק להגיע לסלון לפי רעשי סוליות הנעליים
שנעו כה וכה בביתי הקט. כשצעדתי בחשאי אל הסלון ראיתי דמות
אפלולית לבושה בשחור עם תיק עור גדול העסוקה בלהוציא את כל
הפלגים מהדיוידי ומהממיר הדיגיטלי. התגנבתי אל עבר מתג האור
מבלי שהדמות בכלל הבחינה בתנועה מאחוריה וכשהדלקתי את אור
המנורה הסתובב הגנב בבהלה והביט באקדח המכוון אליו וטענתי
אותו.

אשתי הספיקה לקום מהמיטה ויצאה אל הסלון, היא הביטה בי נדהמת
מחזיק את האקדח. הגנב היה בערך בגיל שלי, הערכתי - קצת אחרי
צבא והיו לו תווי פנים עצובים ועיניים שחורות התואמות לשיערו
הפרוע. בסך הכול בחור כמוני, ז'תומרת אם היה חסר לי קצת מוסר
וכסף, אבל בעיני רוחי ראיתי בו רק את קילר נובח כשאני רץ הביתה
כמעט בוכה, את איציק כשהוא מפרק לי את הצורה ואת ארכדי שולח לי
מבט מזלזל אל עבר שמונים נוסף בספרות. כשבעיניי מבט מוטרף,
בעוד יבבה שנוקה נפלטת משפתיים שותקות, פלט האקדח ירייה שורקת
אל עבר מטרת דמות נוספת.