כמה שזה לא מפתיע, כבר הרבה זמן שהקשר שלנו דועך ואנחנו מנסים
להחזיק אותו בשיניים וזה לא דבר שאני עושה כאילו כשאנחנו ביחד.
כבר חמישה חודשים אני עם מישהו אחר שאוהב ותומך בכול, כבר
חמישה חודשים שאני מריחה ריח אחר, אולי מתוק יותר אולי פשוט
אחר משלו. בהתחלה זה היה כלום בשבילי, רק עוד בחור שרודף
אחריי, אומר לי מילים שאני לא מאמינה להן, אף לא למילה אחת, לא
מאמינה במילים - בשבילי מעשים או מבטים מראים אהבה, לא מילים.
האמת שהיה אכפת לי ממנו כמו שבערך אכפת לי מכלכלת אפגניסטן,
אבל לאט לאט ראיתי צדדים אחרים; החודשים חלפו ואיתם באה מין
תחושה חדשה. אולי לקרוא לזה אהבה ולפני שאני נרדמת אני מדמיינת
אותו, וכמה שהוא יפה לדעתי, אני מחייכת לעצמי ולדובי הגדול
שהוא קנה לי שזרקתי לצד כי לא היה לי כיף לחבק אותו, ועכשיו
הוא כל כך רך, אני כמעט בוכה כי אני רוצה שהוא יהיה לידי,
איתי, יחבק אותי וסתם נירדם ביחד, ואז כמו קסם - פרצוף של פעם
חוזר לי לראש ורגעים של אושר מהקשר הקודם נזרקים לי למחשבות,
כמעט רוצה בחזרה. וואי, מה שהיה לי איתו, כל כך הרבה הוא לימד
אותי ואני אותו, היינו אותו בנאדם - הוא הגבר שבי ואני האישה
שבו, אנחנו אותו בנאדם, כמה שהוא היה ועדיין, אולי לא מושלם
אבל נתן לי את כל מה שרציתי, היה בשבילי הכול והיום... היום
כלום, אני רק מנסה לשמר את מה שהיה לי פעם איתו, אני מתקשרת
ושוב צוחקת איתו ועליו כמו פעם, מעלים מין זיכרונות קטנים,
דברים שהיו רק בינינו ותמיד יישארו בינינו, דברים שאני לא אעשה
עם אף אחד אחר, אולי רק עם עצמי, אבל עכשיו בדרך אליו אני
נוסעת וכמעט בוכה כי אני יודעת מה המטרה - לסיים את הדבר היפה
שהתחלנו, וכשנפרדנו זאת לא הייתה המטרה; הבטחתי לו לא לאהוב
מישהו אחר, אני הבטחתי שכל נשיקה שונה תחזיר אותי למיטה שלו,
הבטחתי שאני אחזור, הבטחתי שהוא היחיד, אמרנו שזה רק מבחן
קטנטן שבטח נעבור, ושהאהבה שלנו הכי חזקה בעולם ושנעבור את זה
אבל לא... הוא חזר לחברים שלו שהוא נטש כי הוא לא היה צריך אף
אחד חוץ ממני, סתם כי אני הייתי גם החבר הכי טוב, גם הידידה
הכי טובה וגם חברה שלו, הענקתי לו הכול בבת אחת. הוא חזר לעבר
וכיף לו, לא אומרת שכיף לו יותר ממה שהיה לו איתי, אבל כיף לו
שונה, מין כיף שהוא איבד. ואני הייתי שקועה בבחור החדש. מדי
פעם נפרדת ממנו בשביל לאהוב, לחזור מחדש למיטה שלו, למגע שלו,
למבטים שלו, אבל איכשהו נפלתי... חזק, פתאום אוהבת מישהו אחר,
הפרתי את ההבטחה והתאהבתי במישהו אחר, אני בקושי יכולה להאמין
לזה. לא במקומו אלא עוד אהבה, חזקה יותר, שונה, אהבה חמה.
הוא נכנס למכונית. יש לו כיפה על הראש; אני צוחקת לו בפנים.
לפני שהוא הכיר אותי הוא לא האמין באלוהים, שיחות שלמות
והוכחות החזירו לו את האמונה. לפני שהוא הכיר אותי, כשהוא היה
שומע אלוהים הוא היה צוחק, משתעשע מהדמיון הפרוע של האנושות,
ועכשיו הוא עם כיפה על הראש, ואת זה אני זוקפת לזכותי, רק
לזכותי. הוא מביט בי... "מה את צוחקת?" שואל שאלה מטומטמת. "יש
לך כיפה על הראש. זה כבר מוגזם, שי". עונה בין צחוק לצחוק.
"טוב, סעי לים ותעזבי שטויות..." נסעתי בדרך הכי מטומטמת
בעולם, דרך איזה הר, שדה וחווה... לא ברור, אבל הגעתי לים,
התיישבנו על איזה צוק מעל הים, מקום מהמם. הים היה כחול ועמוק,
לא היו גלים, אבל משום מה דמיינתי שיש. אני זוכרת שכשהתחלתי
לגלוש קניתי גלשן פתאום ורצתי לים. הוא צחק עליי, לא הפסיק
לצחוק וללגלג, ואז לקחתי אותו איתי לגלוש. הוא התאהב בהנאה
הזאת ויום אחרי זה קנה גלשן. ביחד היינו זוג מנצח, כל יום כל
היום גולשים ונהנים מהים ומהגלים ואחד מהשני, מתמזגים בתוך
המים על הגלשנים.
אני מתחילה את השיחה הכל כך קשה כאשר שנינו יודעים לאן כל זה
מוביל, מעליבים אחד את השני, דברים שלא חשבתי שאגיד ולא חשבתי
שהוא יגיד, אחחח... כואב, די... הוא רצה להיות איתי בגיל
מבוגר, לא בגיל צעיר, כי הוא רצה להיות האבא של הילדים שלי,
הוא מצטער שזה בא בגיל כל כך צעיר. יש לו הרבה להגיד לי, כל
מיני דברים שהוא עצר בתוכו, וגם עכשיו עוצר אבל אני רוצה לשמוע
הכול, הכול!!! תוציא!!! אפילו שכואב אנחנו מתחילים לדבר על
הקשר החדש שלי שמהול במילים יפיפיות אבל עם הרבה אהבה. הוא
צוחק על המילים שלו ואומר שככה בנים מדברים לבנות. "הוא לא
כזה", אני מבטיחה לו. "אולי, אני לא מכיר אותו, אני לא רוצה
להגיד סתם", עונה... הוא מנסה לפתוח לי את העיניים לעולם
הגברים כאילו הוא אחי הגדול. אני יודעת שאני חשובה לו והוא לא
רוצה שאף אחד יפגע בי, אבל למה הוא חושב שאני ילדה קטנה שלא
יודעת לקרוא בין השורות ושאני איפול לכל מילה יפה שמישהו יגיד
לי? למה נראה לו שאני אתן את עצמי לכל שיר יפה שיעניקו לי? הוא
מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת שזה פשוט לא אני, אבל משום מה
הוא ממשיך להטיף לי, ללמד אותי לפתוח את העיניים שלי... "אני
ילדה גדולה, אני יכולה לדאוג לעצמי, וחוץ מזה הבטחת להיות
שם..." "אבל אני כבר לא אהיה שם בשביל זה, אם תיפגעי ממישהו אל
תבואי אליי אחר-כך", הוא עונה בקרירות, "אני אנתק לך את הטלפון
בפנים, אני אצחק עלייך, וחוץ מזה גם את הבטחת הרבה דברים". כבר
נמאס לי לשמוע את ההרצאות שלו... "את יורקת לי בפנים כל פעם
מחדש, אני רוצה רק לטובתך ואת צוחקת עליי ועל הדעות שלי. אני
מנסה להראות לך צד אחר של בנים, ואת חושבת שאת מלכת העולם ושאת
בחיים לא תיפלי אלא רק תפילי". הוא צודק, אני באמת חושבת את
זה. "קחי אותי הביתה", הוא דורש. אבל שום דבר עדיין לא נפתר יש
לי עוד כל כך הרבה להגיד, או בעצם לא... "אני לא רוצה ממך
כלום, אני לא רוצה להיות ידידה ובטח שלא להיות איתך, אז למה
אני בקשר איתך? אני לא רוצה שום קשר איתך, לא רוצה לראות אותך
או לשמוע אותך, לא בקטע רע פשוט לא מוצאת מקום להיות ידידה שלך
ואני בטח שלא רוצה לחזור אליך", אני אומרת בתקיפות אבל עם חור
ענק בלב. "אני מקווה שתזכרי שאף אחד, אף בחור בעולם לא יאהב
אותך כמו שאני אוהב אותך. אני מבטיח לך, אף אחד... תזכרי את
זה". שתיקה ארוכה, מבטים חודרים, והנה העיניים... האהבה עדיין
קיימת, היא לא מתה, היא רק חדלה מלגדול או להראות כל משמעות של
חיים, והיא נשארת שם עמוק בלב של שנינו, נחקקת עם כל שאר
החיוכים והדמעות... אני אזכור, מבטיחה שאזכור, אנצור את המשפט
הזה עד סוף חיי, את הנימה הזאת עד שאני אמות, כמה שאני מכורה
לבחור הזה, הבחור הזה שאני לא רוצה שום קשר אליו. אוף...
כואב!!! כואב!!! אבל בפנים.
"תן לי חיבוק, אחד אחרון."
"לא."
"למה לא?"
"ככה."
פורסת את ידיי לפניו כדי שיקבלן בחזרה, כמו פעם כשהיינו נפגשים
אחרי חודש שהוא היה בצבא. נכנסים אחד לתוך השני, חיבוק מטורף,
אבל הפעם הוא לא מסוגל אפילו שעברו חודשיים מאז שנפגשנו בפעם
האחרונה, אפילו שלא נתראה יותר; הוא פשוט לא רוצה, או בעצם לא
מסוגל והכול ביחד, זה פשוט לא מסתדר בראש ובלב והכול ביחד, זה
לא!!! וזה ככה!!!
"אני רוצה לזכור ממך רק את הרע...". אחח... כואב, איזה מילים
יש לו.
"אם זה מה שיעזור לך להתגבר עליי..."
והדמעות צפות בעיניי. זהו, הן יוצאות, איך שהוא תמיד גורם לי
לבכות, המילים והמבט שמתלווה אליהן הורס אותי. איתו אני מוציאה
דמעות בלי בעיה, לא יכולה להקשיב יותר לדבריו. הוא מוציא עוד
כמה מילים; לא יודעת אם טובות או רעות, הפסקתי להקשיב או לקלוט
או לעכל או הכול ביחד.
"צא, בבקשה תצא." הוא יוצא, אומר עוד כמה דברים, כאילו מנסה
לתקן במעט. אני מפנה לו את היד כדי שיעצור ויעוף לי מהפנים
לתמיד, שילך וימחק את השנתיים וחצי האלה מזיכרונו כי אני אנסה
למחוק אותן.
הוא הלך, נסעתי משם בוכה, עוד דמעה ועוד דמעה, אחח... פתאום
נזכרת באביב ובטוב שהוא גורם לי להרגיש, באהבה שהוא לימד אותי
ולא בדרך הרעה והקשה, בציפייה לבואו, בגומות שלו, בעיניים
היפות... אני מחייכת לעצמי, הדמעות נעצרות, מין עצב מהול
באושר, מין סוף עם התחלה, תקופה חלפה והתחילה תקופה חדשה,
מחייכת אבל בוכה, איבדתי אבל מצאתי, מתה כבר להגיע הביתה ולדבר
עם אביב, ואפילו לספר לו, אבל במיוחד לשמוע אותו.
אני אוהבת אותו, באמת שאוהבת, וזה שונה, פשוט שונה; זה חזק, לא
יודעת אם יותר, פשוט חזק בדרך אחרת, קסום, אבל משום מה כואב
לי, מועקה בגרון, בלב, רוצה להתפוצץ.
אני מגיעה הביתה, נשכבת על המיטה וחושבת על שניהם. לא במקביל,
בנפרד, ואיך ששום דבר לא מתחבר ביניהם, ואני אוהבת את זה, ואני
אוהבת אותו, ופשוט רוצה להיות איתו.