אני שונאת אירועים משפחתיים.
לשבת בצד, להראות זקופה ולחייך. לחייך את החיוך של "הכל פשוט
נפלא עם החיים שלי, אז אל תטרחו לשאול, באמת אל!"
דודות מקפצות לטראנסים עם משקאות חריפים ביד, נושפות עשן של
סיגריות ארוכות וזנותיות לחלל החדר החנוק זה מכבר ממכונת העשן
(כן חזרנו לשנות השמונים), של תקליטן הבית.
למה נותנים לבנות 12 לרקוד עם אבא סלואו? אני היחידה שמוצאת
בזה משהו קצת מוזר ולא בריא?
אני חושבת שאם אוריד את ריקודי הסלואו של כיתה ו' או מספר
הפעמים שרקדתי עם אבא, ופעם שרקדתי עם אקס באירוע משפחתי אחר,
אשאר עם ריקוד אחד.

זה היה ליל אביב (אני חושבת, אני לא טובה בזמנים) או חורפי,
נעשה אותו חורפי, יותר מתאים לתחושה שלי. ריח של דשא רטוב,
צליל של טיפות מים גדולות ושמנות מתדפקות על זכוכית דקה, וכל
השטויות האלה. עמדנו במרכז הסלון של סבא שלו, קרובים, לא זזנו.
לפחות כך הרגשתי.
ג'תרו טול התנגן ברקע, צלילי הגיטרות זרמו בין התאים של עורו,
נוזלים בעדינות לתוכי. התקרבנו בלי לזוז, בגלים של חום מרגיע.
עוד רגע קטן והיינו מתמזגים ליישות נעה אחת.
המשקל עוזב את הגוף ומתגבש חזרה בחלל ביני ובינו, נקודת הכובד
מושכת אותנו פנימה מהטבור ונעה במעגלי חום החוצה. האוויר הופך
לח, מורגש בעובי החם שלו, שמיכה ענקית של לא כלום עוטפת
אותנו.
אני ציפור אני אגם שקט אני חול נסחף אני אבנים קטנות אני
יהלומים מנצנצים.
ואז התשוקה החלה לפעפע בעורקיי התמימים. החום החל להתרכז
בנקודה דרומית יותר, נתתי לידיים שלי לחפש אחריו, למצוא אותי.

"אני חושב עליך דברים טובים", הוא אמר. שרוע על הספה בעיניים
חצי עצומות, קצת מותש, קצת עייף, הרבה כנה.
אני יודעת שזה לא נשמע כמו הרבה, אולי פחות מהצהרות אהבה
היסטוריות גדולות שמבטיחות הרבה עתיד ומוחקות הרבה עבר.
אבל תארו לעצמכם שהאמת המוחלטת של המילים הללו מציפה את
המציאות שלכם בנחשול צלול עם שולי קצף לבן, ושבאותו הרגע אתם
בטוחים יותר מכל דבר אחר שהמילים שלו עומדות בכל האבנים הקשות
והיבשות שתזרקו עליהן, שהן חוסמות בגופן הסימבולי את כל מה
שחשבתם שאתם כן. ושאתם לא. שבאותו הרגע האדם שאתם אוהבים אוהב
אתכם בחזרה.

אני נורא צמאה פתאום, לאן לעזאזל נעלמו כל בקבוקי המים?
הדבר שאני הכי שונאת באירועים משפחתיים זה כשאבא שלי שותה.
אחרי כוסית וויסקי אחת הוא מקפץ בילדותיות מעושה, מחפש למי
להציק בבדיחותיו הדביליות, מתנהג כמופתע כשאני לא מוכנה לשתף
איתו פעולה, ומביך אותי בקלילות שבה הוא מעז לפזז סביבי. אין
לו מושג כמה אני סובלת? כמה רציניים חיי? כנראה שלא, או שלא
אכפת, או שכן.
לא הסכמתי לרקוד איתו, נהיה לי קר ורציתי ללכת הביתה.