לכמה רגעים ביום אני בוחרת לשבת לבד על הספסל בגינה. לפעמים
נראה לי שהכל רגוע למרות שאלפי אנשים חולפים לי מול העיניים
ברגעים שאני בכלל לא שמה לב אליהם. אני כאילו שוקעת בתוך עצמי,
בלי לשים לב למה שקורה סביב.
מכירים את התחושה, כאילו כולם שם בחוץ ביחד, ואתם פה בפנים,
לבד?
כאילו בא לכם לבכות, אבל יוצא חיוך?
כאילו אתם רוצים לאמר את שעל ליבכם אבל אתם תופרים את השפתיים
שלכם אחת לשניה, והדבר היחיד שיוצא זה חיוך מעוות?

אני לא מבינה, נראה כאילו הכל גועש ורועש בחוץ, הכל שמח ושום
דבר לא סטטי. הכל זז, הכל דינאמי. אבל בפנים הכל ריק, משהו
חסר. יש חור עמוק בפנים שלא נותן להרגיש ולתת אמון. משהו שאומר
לי "את לא יכולה, זה לא יקרה".
אני רואה אנשים מחייכים מהספסל שלי, אבל לפעמים אני רואה
שלאחדים החיוך לא אמיתי.
יש לי פרצוף כזה שמסגיר את מה שאני מרגישה, יש לי דמעה שלא
יורדת, אני פשוט לא נותנת לה ללכת. כאילו שזה מביש או מביך
שמישהו אחר יראה אותי בוכה. אבל זה בסדר אם אנשים אחרים
מחייכים חיוך שרואים שהוא מזויף ולא אמיתי, שבתוך תוכם מתחשק
לכם להרביץ לכר ולהירדם בתוך דמעות רטובות ומלוחות. כשזה מגיע
אלי, אני לא מרשה לעצמי. לא רק את השפתיים אני תופרת, אלא גם
את העיניים והאוזניים. אוטמת את עצמי לעצמי ומחייכת. ואף אחד
לא רואה, לא מבחין בהבדל.
מה זה אומר?
זה אמור לאמר משהו?
מה קורה?

לרגע או שניים אני מפספסת את האנשים שחולפים על פניי, ובמבט
שני על השעון אני רואה שעברו שעות, השמש כבר שוקעת, העננים
והרוח מסמנים לי ללכת הביתה. דואגים לי בבית.
הם דואגים.