לא זוכרת שעשיתי הרבה באותה תקופה. כל בוקר ישנתי כמי ששאיפתה
העיקרית היא לא לקום. כשסוף סוף הצלחתי להקים את עצמי, אולי
בשתים עשרה, לפעמים גם באחת, הייתי הולכת למטבח ומכינה לעצמי
כוס תה, חלש כמו שאני אוהבת. ואז היה מתחיל הטקס, תה וסיגריה
ראשונה. הייתי מעשנת כאילו אני במדיטציה, כמעט לא נעה, המבט
בוהה, הדבר היחידי שקורה הוא נשיפה ושאיפה של עשן. אחר כך באה
ההתלבטות. לעשן עוד אחת? כמעט תמיד התשובה היתה כן. ואז מגיע
המשבר הרציני, מה אני עושה היום. כן, אני יכולה לעשן כמו קטר
עד הערב ולחשוב עליו כמו על מת, מכונסת בעצמי כמו מתאבלת, אבל
מה טוב יוצא מדברים כאלה. לפעמים מצאתי את עצמי בסופו של דבר
עושה את זה אבל באמת, שום דבר טוב לא יצא מזה.

בימים הטובים, כשהיה לי מה לעשות, זו היתה חגיגה. הייתי קמה
בעשר, פוסחת באבירות על הסיגריה, ויוצאת מהבית לפגישה עם נורה,
או עם דפנה, או עם מאיה. אבל אז שוב לא היתה ברירה והייתי
חייבת לחזור הביתה ושם לא היתה ברירה, או כך לפחות זה נראה,
אלא לחשוב עליו.

חשבתי עליו בדבקות שהוציאה אותי מדעתי. איך הוא נראה, כמה טוב
הוא נראה, כמה טוב הוא מריח, כמה זה נורא שהפסדתי אותו ואיך
הכל באשמתי. לא יכולתי עם זה יותר ומצאתי את עצמי מדליקה לעצמי
סיגריה, שלישית בטקס, ומתקשרת אליו. קה פאסה וכל הדיבורים שהם
כאילו שלנו ומה אתה עושה, הכל בטון של מישהי שיש לה חיים
מאושרים והיא הרגע חזרה מטיפול יופי אצל הספר. הוא כמובן הזמין
אותי אליו באגביות שכמעט גרמה לי להרגיש שאנחנו עדיין ביחד.

הלכתי.
חיפשתי שעות בארון את הבגדים שהוא אוהב, זנותיים ככל האפשר,
מבכה על הבושם שנגמר, והלכתי. איך שדפקתי בדלת הבנתי את גודל
הטעות, אבל ידעתי שזה מסוג הטעויות שאין מהן דרך חזרה. הוא פתח
את הדלת והזכיר לי כמה טוב הוא באמת נראה, וכמה טוב הוא מריח,
והחיוך שלו היה החיוך הכי סקסי בעולם, ולמרות שלא נגע בי
יכולתי להרגיש כאילו אנחנו עושים סקס...

מה שלא איחר לבוא. שכבנו על המיטה שלו, שפעם היתה שלנו, מיטת
הזיונים, מיטת הבכי, מיטת המריבות, מיטת הבהיות, מיטת היש
והאין. אחר כך ישבנו יחד לסיגריה מסכמת ולפי המבט המסכם שהיה
לבוש לו על הפרצוף הבנתי שאני צריכה ללכת, אבל החלטתי שאם אני
כבר בסימן של טעויות אז אולי כדאי למשוך את קצת. יש לך מישהי?
שאלתי. כן, בדרך, והיא עושה לי צרות, הוא חייך בגאווה, שמח על
החיים שעדיין נשארו לו למרות שהוא תמיד אמר שפרידה זה כמו
מוות.

כן, הוא אמר, ואני הייתי כמו מתה ולא ידעתי איך אצליח להזיז את
עצמי אל הדלת, שנראתה כמו הדלת אל הגהינום. אל הבית שלי, אל
הסיגריות, אל תחושת האשמה והריקנות, אל הכלום.

גם לי יש מישהו, שמעתי את הגוויה שלי אומרת, משקרת, ואני זאת
שעושה לו צרות. יופי הוא אמר. מעניין לו את הגבה. היה כיף,
צריך לעשות את זה מדי פעם, שמעתי אותו אומר וזה היה נשמע כמו
המשפטים הנאלחים של גברים נאלחים מהסרטים שאני לא סובלת.
הלכתי. נסעתי באוטובוס. הגעתי הביתה. אין לי מושג איך. זרקתי
את הבגדים לכביסה. עישנתי שלוש סיגריות בזו אחר זו, וידעתי
שעכשיו מתחילה תקופה חדשה.