לפני שבוע או שבועיים הייתי בראיון משעמם נורא לאחד
מהפרוייקטים הפלצניים האלה לנוער. כדי לשמור על הריכוז התחלתי
לשחק מתחת לשולחן עם איזה שדכן סיכות שהיה שם. מחשבה מטורפת
עלתה לי לראש - מה יקרה אם אני אשדך לעצמי עכשיו את הציפורן?
ניסיתי.
זה לא כאב בכלל, אבל מאז יש לי חור בציפורן. הוא קטן וחמוד
ואפשר אפילו לשחק איתו. פעם אחת הכנסתי לתוכו עגיל וכשהייתי
ממש עצבנית הצלחתי גם להעביר בתוכו מחת די עבה, עם חוט מחובר
אליה. הקטע הטוב בכל זה הוא שאפשר להתעסק עם זה כל היום בלי
להרגיש כלום, והציפורן ממשיכה לגדול...
את החור בלב אני כבר לא זוכרת מתי עשיתי. כנראה גם ברגע משעמם
במיוחד. נראה לי שגם הוא לא כאב כל כך בהתחלה, הוא אפילו לא
כאב בכלל, כל זמן שהחזקתי בפנים משהו שימלא אותו.
אבל כמה אפשר? גם את העגיל הוצאתי מהציפורן אחרי לא יותר מ-7
דקות כי הוא לא הפסיק לדקור אותי, ואת המחט השארתי הרבה פחות.
אז נכון שבלב הצלחתי להחזיק דברים שיסתמו את החור לפרק זמן
ארוך קצת יותר מכמה דקות, אבל גם החור יותר גדול - כך שהכל
יחסי.
וכמו כל חור, גם לחור בלב יש נטיה להתרחב בכל פעם שמכניסים
פנימה משהו ומוציאים בבת אחת.
במיוחד כשזה מין משהו כזה שקצת גדול עליו.
כשסיפרתי לך על החור בציפורן צחקת. כשהראיתי לך אותו והתפלאתי
שהוא עוד שם, הוכחת אותי בטיעונים הגיוניים כמו "מה חשבת שיקרה
לו?" וצחקת עוד קצת. אני כל כך אוהבת את הצחוק שלך.
נראה לי שאתה קטן מדי בשביל החור בלב שלי, או רחוק מדי, או שיש
לי פשוט מעט מדי ממך. נראה לי שהחור רק הולך וגדל בכל פעם שאתה
נכנס ויוצא מהחיים שלי. אתה משאיר אותי עם משהו שהוא בין איתך
ובלעדיך.
חור בלב שעדיין מחזיק בצורתך. |
