אני לא במצב נפשי להתעסק בחרא.
רפרופים נוגים של עבר ורוד חולפים לנגד עיניי,
והם נבלעים בתוך צלקות של עתיד אפור.
גוונים עתיקים של ימים שחלפו כבר מזמן שבים אלי,
כמו ריח עלים בשלכת
שנופלים על הקרקע בזה אחר זה,
והופכים לערימה בגווני חום אדום.
כמו גוון הדם שממלא את חלומותיי
בלילות בהם אני כבר מצליחה להרדם.
חום קריר פושט בגופי, כמו צמרמורת לא מוגדרת,
כשסילופי החיים שלי בוהים לי בפרצוף, ויורקים לי.
סחרחורות שבאות במערבולות שמאיימות להשקיע,
אבל הקרקע איתנה, מספיק בשביל להחזיק אותי
עליה.
סבכים של שברי עננים שמתלכדים עם הדמעות,
שיורדות כמו מפלי אימה מתוך חושך אינסופי
שהאור בקצהו רק מחשיך את הדממה עוד יותר.
הדליקו לי את הכוכבים אבל כיבו לי את הירח.
אני באמת לא במצב נפשי להתעסק בחרא.