|
בשמלה לבנה שטוותה לעצמה
מחוטים של הרס עצמי
היא רוקדת כמו שבויית מלחמה
מדיכאון אחד לשני
כמו ציפור בכלוב מזהב
היא שוכבת לה בחוסר אונים
החופש בחוץ קורא לה לצאת
אבל היא כלואה שם בפנים
שקט לה מדי כי הלכה אהבה
והזמן אצלה בקושי עובר
ובמקום שהשקט יזכיר לה שלווה
הוא מזכיר לה שאתה כאן חסר
השמש מלטפת את פניה העצובות
כמו שפעם ליטפת אתה
אך במקום לשאת עיניה לאור
היא שרויה לה בתוך עלטה
קושרת הווה ועתיד עם עבר
מתנתקת לאט מהלב שנדם
מחברת אתמול עם היום ומחר
ונותנת לאושר לטבוע בדם. |
|
|
רותי אני אוהב
אותך!!!
אחד שהוא אמנם
לא תל אביבי,
אבל בכל זאת... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.