החיים ללא אבא היו ריקים יותר.

לא כי זומי כבר התרגל למלא אותם בשעות אותן בילה, מדי יום, לצד
מיטת חוליו של אביו.

נהפוך הוא. זומי שנא כל רגע ורגע בו הוא נאלץ לראות את אביו
קמל מול עיניו, שלד-איש מתפורר שכמו נפל מחזון העצמות היבשות.
זומי תיעב את השעות הארוכות של התפלפלויות אינסופיות, של שהייה
עמוסת מלל בחדר הצר והאפלולי בו שכב.

חדר? כלא, יותר נכון. גומחה אפלה ושקטה, מוקפת במאות שומרים
עתיקים, שתקנים. ספרים עבי כרס, מדיפי ניחוח כבד, שמילאו את
החדר על גדותיו והותירו, בקושי, מעט מקום לאביו.

ועל אף ההקלה שביציאה מהכלא, החיים ללא אבא היו רעים יותר.
ריקניים. חלולים.

כל עוד אביו נשם, היתה לזומי מטרה. נחישות שמילאה את ימיו,
פרנסה את חלומותיו בלילות. הוא היה שם כל יכול, מצוייד בהרשאה
אלוקית להכחיד את הסרטן שכרסם באביו, כל נימי נפשו מוקדשים
למשימה זו.

יום יום בערה בו אש של שליחות. תבערה של רצון עז, אותה הזין
אביו. דלקה סוערת שהותירה אותו, ילד בן 11, דבק במשימתו, יום
אחר יום. הוא עמד לנצח את הסרטן, ויהי מה. ויהי מה.

אבל הוא הפסיד.

יום אחרי יום הוא עמד בפרץ. ישב שעתיים, שלוש, ארבע שעות לצד
אביו המתמעט והולך, קורא פרשיות, תוקף פרשנויות, מוכיח לבוראו
כי לא לשווא נברא. הילד עילוי, טרח האב לומר מפעם לפעם, כשראשו
הכואב מהנהן במאמץ. הילד עילוי.

עד לאותו יום מגודף, בו העילוי לא יכול היה לסבול יותר אפילו
שניה אחת נוספת ללא אוויר צח של חופש, ויצא לחפש אותו במדרכות
הגשומות. והחורף היה כה נעים לחושיו! משכר בחריפות הקור של
האוויר, בזרימת המים מתחת לנעליים המגושמות.

רק עוד מספר דקות, חשב לעצמו, רק עוד כמה נשימות מניחוח האדמה
הרטובה, ממגע עשבי הבר העירוניים, ממראה הקשת המרהיבה שפיארה
את צמרות הבתים. רק עוד מספר דקות של חופש - ואז אחזור, הבטיח
לעצמו.

כשחזר, כבר לא היה לאן. אביו מת, נלקח אל מחוזות אחרים. ובמוחו
הילדותי, עילוי ככל שיהיה, ידע זומי מדוע. השומר נרדם על
משמרתו, השליח זלזל בשליחותו. אביו מת כי זומי לא היה שם בזמן,
לא היה שם בשבילו. מלאך המוות, אותו שגריר שחור של כליה, הסתנן
אל החדר בהיעדרו, וקטף אליו את אביו.

זו היתה התשובה. זה היה חטאו. ועד ליום מותו, שנים לאחר מכן,
זומי לא ידע נחמה.

ובינתיים -

שעה רדפה שעה, דקה התמוססה אל דקה, וריקנות שחורה, רקובה,
חלחלה לחייו של העילוי. לא בגלל השעות הארוכות של המלחמה,
שאינן עוד. אלא בגלל המלחמה עצמה שאינה עוד. המאבק, שבלעדיו
אין קיום לאדם. ללא אביו, מה היה טעם בלימוד? ללא התקווה
לחייו, מה היה הטעם במאמץ?

שיירות המילים, אותן גמע זומי בשקיקה רק חודשים ספורים לפני
כן, נראו לו נבובות, מרירות לפתע. הפלפולים הפכו לתפלים, ומה
בצע לו בפרשנות לפסוק זה או אחר, אם אין לכך כל מטרה?

והאמונה, כן האמונה. אל נוקם ונוטר היה אלוהיו, נוקם ונוטר. אל
שלא סלח לילד הקטן על שרצה מעט אוויר צח. אל קפדן, אל מעורר
מורא. ולא נפגמה אמונתו של זומי, נהפוך הוא. האמונה הפכה
לידיעה, נחרצת. כן, היה אלוהים בשמיים. היה גם על פני האדמה.
היה בכל מקום. גם בסרטן שרמס את גופו של אביו.

ובלקחו את אביו, הותיר לו אלוהיו רק אוויר.

כך התגבשו הדברים בלב הילד. טיול קטן אחד, ברחובות, הפך
לשוטטות בת יום שלם. ומיום, קל לעבור ליומיים. ומה ההבדל בין
יומיים לשבוע? יש הבדל, אך לא גדול. לא הכל בבת אחת, לא הכל
בטריקת דלת. ישנן דלתות שנפתחות לאיטן, ישנם חופשים מהם יש
ללגום במשורה, מעט מעט.

רחובות בני ברק, על נפתולי פיתוליהם, הפכו לו לבית. חתולי רחוב
מצומצמי עיניים היו לו לידידים. הוא אהב להתחכך בהם, ללטף לכל
האורך, לחוש את זנבם נעלם מתחת לאצבעותיו, רק כדי לחוש את הראש
הקטן שלהם צץ שוב בשורש כף היד, תובע ליטוף חוזר. והוא ליטף,
שוב ושוב.

בינו לבינו, הוא בדק. בחן לראות, מתי ירגיש מישהו, כל מישהו,
שהעילוי הקטן אינו מופיע לשיעורים, אינו חוזר הביתה בזמן.

אלא שאיש לא הרגיש בחסרונו.

ללא אביו, איש לא קרא לו. הבית, שפעם שקק חיים, דמם. איש לא
היה שם על מנת לדחוף את העילוי שוב קדימה. "אם אין אבי לי, מי
לי", מלמל העילוי לעצמו, וחזר ללטף את החתולים שהתקבצו סביבו,
במסתור שמתחת למדרגות המכולת. חזור ולטף, חזור והתנחם.

מדי פעם היתה יוצאת בעלת המכולת, חמושה בפאה דהויה ובמטאטא
נצרים, ומבריחה את החתולים בקולות צווחניים: "קישתא, קישתא
שונרא". אך לא לזמן רב. ידידיו היו ממהרים וחוזרים ונקבצים
אליו, ובתוך תוכו הוא לגלג על האשה כבדת הבשר והנשימה. קישתא
קישתא, לילית.

לא הכל היה מוצלח בסידור החדש. עניין האוכל, למשל, היה בעייתי
במקצת. אך בני ברק, העיר העניה בארץ, ידעה לטפל בענייה טוב
יותר מכל עיר אחרת. מעט מדי גבות הורמו כשזומי ניגש לבית
התמחוי, בפעם הראשונה. אחרי הכל, ילד בגילו. אך כבר בפעם
הרביעית הוא הפך לחלק מהנוף, מקבל בתודה את המרק החם, את
הפירה, ולפעמים את מנת העוף הקטנה, מתנת גמ"ח זה או אחר.

לאחר הארוחה הוא היה ממשיך לסייר בממלכתו הקטנה שברחוב, פה
מביט בנמלים, שם מתענג על ריצוד השמש בשלולית עכורה. מחשבותיו,
שהמו כל כך בחודשים הקודמים, שקטו לאיטן בהמולת הרחוב. לרגעים
מספר, הוא יכול היה להישבע בכך, נגע בו האושר, נגיעות קטנות
וזהובות.

וכך חש לו זומי הקטן, בהתרגשות לא מעטה, באותו בוקר מר. כיסו
היה מלא בשרידי עוף, מלוקטים מבית התמחוי ועטופים היטב בשקית
ניילון, אותן שמר לחתוליו. הם יאהבו מאוד לטעום מהם כך ידע.
ממלכת החתולים שלו, שהחלה בשלושה חתולים בוגרים, הפכה לאימפריה
זוטא בת כמה עשרות מעריצים קטיפתיים, שחיכו לו מתחת למדרגות
המכולת.

תמיד באותה שעת צהריים, כך ידע, התמלא מקום המסתור בנתיניו רכי
הכפות, שציפו בקוצר רוח למוצא כיסו. ובכל פעם היתה לו עבורם
הפתעה חדשה, מפתיעה. מיאו, הפעם היתה לו מנה משובחת עבורם, פרי
נדיבות המטבח: שלל גרונות עוף, להם לא היתה דרישה, אלא חתולית
בלבד. מיאו, הוא מיהר אל ממלכתו.

דממה מוזרה, מאיימת, קידמה את פניו. ובעצם, לא היתה זו דממה.
הוא יכול היה לשמוע, באפלולית, קולות גרירה והקאה. שפשופים
חשופים על בטון, צלילי חרחור.

בתחושת אימה הולכת וגוברת, הוא שלף מכיסו קופסת גפרורים ישנה,
אחז באחד מהגפרורים הבודדים שנותרו בה, והדליק.

על הקרקע, במעמקי המחבוא שמתחת למדרגות המכולת, שכבו נתיניו,
מעוותי צורה, קצף לבן זולג מפיהם. עיניהם היו קרועות לרווחה,
חלקן מתות, חלקן עדיין מפלבלות בייסורי גסיסה. הוא הגביה את
הגפרור, רואה לכל מרחבי ממלכתו, חוזה במימדי ההרג, ההרס. כל
חתוליו היו שם, כך ידע. החל מהאמהות הראשונות, אותן פגש לפני
חודשים, וכלה באחרוני צאצאיהן, שרק אתמול החזיק בכף ידו וניקה
בעדינות דלקת מעיניהם.

הגפרור חרך את אצבעותיו, נשמט מידו ונדם אל רצפת החול.

זומי הבליע צעקה.

צעדים נשמעו על המדרגות, הרעידו מעט את גג הבטון המשופע שמעל
ראשו.

"אתה חושב שצריך להזמין את העיריה?"

"עוד לא, תני לחומר לעבוד. תקראי להם אחרי הצהריים".

"הם לא יסריחו לי?"

"אל תדאגי, זה ימים קרים. תקראי לעירייה עוד כמה שעות, זה
יסתדר. החתולים כבר לא יחזרו".

המדרגות רעדו שוב מתחת לרגליה הכבדות של בעלת המכולת ובן בריתה
המסתורי, משאירים תחתם רעידות מסוג אחר, שהחלו בבטנו של זומי,
ופשטו בכל איבר מאבריו הקטנים. כמו אביו, כך החתולים. כמו
אביו, כך החתולים.

שנים לאחר מכן, ביום קיץ סתמי, גילתה בעלת המכולת שכל כספה
נשאב מחשבון הבנק, שביתה נמכר לקרן בינלאומית תמורת שקל אחד,
ושחנות המכולת שלה חייבת מיליוני שקלים לספקים שונים (מהם כחמש
מאות אלף שקלים ליצרנית מסויימת של רעל עכברים). משפנתה בעלת
המכולת למשטרה, נזכר המחשב המשטרתי בצו מעצר דחוף, שעמד על
ראשה בגין העלמות כבדות של מס הכנסה.