...הם היו אנשים שחיו בבועה,בבועה גדולה של מסטיק ורוד.
תמיד ניסיתי לחשוב אם זה בזוקה נוסטלגי או שאולי אורביט
חדשני,האמת שבלב נורא קיוויתי שזה -"עלמה" מן מסטיק שעושה לי
הרגשה חמימה בלב שהנה-לא נעלמה התמימות מהעולם.
אני לא יודע אם אני חייתי בבועה, אם כן, היא היתה מאוד שקופה
וגדולה, כי אף פעם לא הרגשתי אותה.
לאנשים בבועה הורודה היו חיים מאוד טובים, לפחות זה נראה ככה
מהחוץ שלי, הם תמיד הלכו , ליקקו גלידה ורודה וחייכו חיוכים
ורודים וגדולים, הם טיילו בשדות ורודים ומתקתקים כשפרפרים
ורדרדים עדינים ורכים מרחפים מעל ראשיהם.
קינאתי בהם.
היינו מסתכלים עליהם מהחוץ שלנו, מסתכלים ומקנאים, הרחובות
העלובים שלנו היו אפורים כל כך ואני לא חושב שראיתי איזשהו
פרפר פה בעשר שנים האחרונות, זה לא שאני כל כך מבוגר , אבל
האקדחים פה, הם גורמים לנו לגבוה מהר, מהר מאוד.
בבועה של המסטיק לא היו להם אקדחים, היו להם רובי בועות, ואחרי
כל יריה הם היו נופלים, מתגלגלים-מצחוק.
גם אנחנו נפלנו והתגלגלנו ,אבל אנחנו -לא קמנו.
האנשים חיו בבועה הורודה, שכנראה גם הייתה אטומה מהצד שלהם כי
מעולם לא העיפו אפילו לא מבט קטנטן לעברנו, הם הסתובבו שם
בבגדים הורודים שלהם ומבטם מעולם לא זז לכיוננו.
האנשים הורודים, בבועה הורודה , חיו את חייהם הורודים עד מאוד,
ואנחנו פה, ירוקים מקינאה.
נמאס לי! לא יכולתי יותר לראות אותם, בבועה היפה והגדולה
שלהם.
זה היה מדהים כמה מהר מתפוצצת בועה שדוקרים אותה במחט- זה היה
בזוקה.