טיפת זיעה חמה ומלוחה ניגרת על שפתיה היבשות. היא פוקחת את
עיניה באיטיות זהירה. רהבתנות הצבע הכחול של המים ניכרת גם דרך
הבד הירקרק שמכסה את ראשה, היא חוששת להסירו.
היופי שייך לטירוף היא יודעת, רק הכיעור הוא חלק מהמציאות.
ידיעה זו היא שהשאירה אותה לראות עצמה כה מעוותת בראי שנים
רבות. סוד הכיעור היה לה כקשר בשתיקה עם החיים, המאבק היומיומי
בפגמים השאיר אותה בשפיות, סיפק לה הגנה אימהית.
שלושה ימים שהיא מתאמצת להתעלם מהיופי שמסביב, נאבקת בהכרה
שהוא קיים, חיצוני לה וזר, כמו אותם אנשים שעוברים מולה בחוף.
גם הוא, כמותם, מהנהן לה לשלום ממרחק בטוח, לעולם נשאר בלתי
נגיש עבורה. והיא מונחת במקומה, בלי ניע. כמו האבן האפורה
שזיהתה בדרך, לא גדולה מדי, אך באופן משמעותי גדולה וכבדה יותר
מהאבנים שתחתיה. בזעם שקט הן נוטלות את משקלה על ראשן. בסבלנות
מחכות לרגל מקרית שתבעט בה הרחק מהן.
היא שמחה על כך שאין היא צריכה להתערות עם האנשים שסביבה. מה
כבר תוכל לספר? היא שונאת את עצמה כשהיא נאלצת לחפות על אחרים
מפני שק התכנים שלה, בשיחות סרק אינסופיות - אין בכך אף לא שמץ
של הקלה. עם כל חוסר הלבביות שהיא מפגינה לעולם, היא יודעת שכך
עדיף.
אך לא כל ניסיונות ההתחמקות שלה צולחים. ילדה מקומית ניגשת
אליה בתעוזה תמימה, אולי תרצה לראות את השלל שבשק. מבלי להמתין
לתשובה, היא מוציאה חרוזים צבעוניים שאימה ודאי שקדה שעות
ארוכות בשזירתם. כמה אכזרי יהיה לסרב עתה, למחוק כל זכר של
משמעות ממה שילדה זו מכירה בחיים. היא לא פוצה את פיה, ממאנת
לקבל החלטה. היא בורחת מאחריות זו כבר זמן רב, עוד כמה דקות של
סבל לא ישנו לכאן או לכאן. ידה נמתחת אל עבר חפיסת העוגיות,
במטרה להפיג קצת מהמרירות שבלב, מהמליחות שהשאירו מי הים על
עורה. עיני הילדה נוצצות בברק שמזכיר את נצנוץ החרוזים,
המונחים לפניה והם מבזיקים בהתאמה. 'את רוצה עוגייה?', שאלה,
קולה רעד בניסיונו להתרגל מחדש לשימוש בו. היא הרגישה נבוכה,
לא בטוחה יותר מי משתיהן היא הילדה. מבלי לענות וביד בוטחת
נטלה הילדה עוגייה והגישה לפיה. כמה רגעים חלפו, שתיהן לעסו את
העוגיות היבשות. לפתע היא חושבת שזה יכול להיות פתרון מוצלח.
במקום לקנות חרוזים, היא תיקח את הילדה לארוחת דגים בעיר
הקרובה. כך לפחות הזמן יעבור והיא לא תצטרך להסביר לה שאין היא
הולכת עם תכשיטים, שאין היא יודעת לבחור. אין דרך אחרת להימנע
מלשבור את עולמה, מלספר לה על כל הקשיים, מללמד אותה את כל
הייסורים. בפה מלא הן יעבירו את השעות הקרובות בשלום.
בעודה חושבת כיצד תיגש לנשים הבוגרות מאחור, תקבל את הסכמתן
לנסיעה ותארגן הסעה לעיר, חייכה הילדה חיוך, החושף שיירים של
עוגייה מעובדת ואמרה 'עכשיו תבחרי לך מתנה'. בן רגע התמוססה
התוכנית שבדתה בליבה. אין לה גיבוי, היא לא יודעת מה לעשות.
עיניה מתרוצצות בתזזיתיות בין השרשראות, האבנים והים שמולה.
'את בטוחה?', הצליחה לבסוף להביא את עצמה לומר. 'את לתת לי
מתנה, עכשיו אני לתת לך', ענתה לה הילדה וחייכה. ליבה התמלא
בקנאה כלפי הילדה שעכשיו נראתה לה כאם מענה. משפט אחד שמצליח
בנשימה אחת לספוח אליו את כל הווייתה, להעביר מסר אחד, מובן
וברור.
איך היא נתנה לעצמה להגיע למצב הזה? שלושה ימים שהיא מחזיקה כל
כך חזק, מייבשת את הדבק, המחבר בין הרסיסים של עצמה. כל שהיה
נדרש הוא שבריר שנייה מבלי לשים לב וילדה זו שעומדת כעת מולה
ומפצירה בה לבחור. לחלוחית עינה החלה להכביד והיא מרגישה כיצד
אפה מתאדם. 'אני הכי אוהבת את הסגולים', אמרה הילדה בכנות.
כנידון לתלייה שגרונו ניצל, היא לוקחת את ראשה לאחור, מנסה
להחזיר את הדמעות למקומן. זו ההזדמנות שלה לברוח. העולם,
בטובו, שוב חשף בפניה את חריץ המנוסה. ידה הרועדת ניגשה לחבילת
השרשראות וחפתה את החוט המחבר בין החרוזים הסגולים. היא הרגישה
כיצד הוא נמשך ממנה, אך לא הצליחה לשחרר מאחיזתה. לפתע, היא
חשה במגע ידה העדין משחרר את אצבעותיה, כולו מלא נחמה. היא כה
רוצה להתעטף בתוכו, להתמסר לו כולה. מבטה הישיר אל תוך עיניה
המנצנצות, יופיו של הים משתקף בתוכן. 'תודה' היא אמרה לה, כשזו
מגישה לה את מנחתה. היא יודעת שלא כך הדברים אמורים, שאין
ברשותה ולו דבר אחד להעניק לה בתמורה.
במיומנות זריזה ארזה הילדה את חפציה וקשרה את השק לראשה. היא
קמה ללכת ממנה ולהצטרף אל חבורת הנשים, הממתינות לה בצל הקרוב.
מספר צעדים אחר כך הסתובבה אליה וקראה 'אולי אחר כך תקני צעיף
או חולצה'.
היא המשיכה להביט בדמותה המתרחקת ונוטשת אותה, עד שהפכה לעוד
כתם בלתי מובחן מהאחרים. לעומתה, הבד הירקרק שנשר על רגלה,
קיים, כמעט נושם בחיוניותו. היא מכסה בו את ראשה. השמש מכה
דרכו והיא עוצמת את עיניה. עתה, נותר רק להמשיך ולשכוח את
יופיו של הים, את הברק המשתקף מעיניה, את האבנים בדרך עליהן
דרכה.