היינו החברים הכי טובים. היינו ביחד מאז שאני זוכר את עצמי.
נראה לי שהמילים הראשונות שהוצאתי מהפה היו השם שלו... ניר.
היינו באותו הגן, באותו בי"ס ובאותו תיכון. הערצתי אותו.
בתיכון, התחלנו להכיר בנות, נראנו טוב ולא היו חסרים לנו
דייטים, שרובם היו מסתיימים בזיון ולהתראות, כן, אני יודע, זה
לא יפה. אבל תבינו, היינו צעירים בראש פרוע. אני זוכר יום אחד
מהתקופות היותר טובות שלנו.
אני וניר יושבים בים עם 2 שישיות של בירה, בקבוק של וודקה
מהטובה ביותר, שותים ומדברים עד אור הבוקר. נשמע פלצני, אולי
רומנטי, אבל פשוט היינו מחוברים כל כך. אותו הערב נגמר בצניחה
חופשית למיטה. קינאתי לניר, קינאתי הרבה.
בצבא, התגייסנו למקומות שונים, אני לא יכול לתאר את הכאב הזה
ששנינו נפרדים. ניר הוא זה שהתגייס ראשון, לקחתי את זה קשה, לא
היה לי כוח לצאת מהבית, רק לטלפונים שלו עניתי, הרגשתי כאילו
חלק מהחיים שלי, החלק הכי חשוב בחיים שלי, נטש אותי. ניר היה
מתקשר ונשמע שמח, ופתאום גם אני הייתי שמח לשמוע את הקול שלו.
קצת הפריע לי שיש לו מין חיים נפרדים משלי.
זמן הטירונות שלו היה ממש קשה בשבילי. אחרי שהוא סיים את
הטירונות אני הייתי כבר בצבא. התעקשתי לקל"ב,רציתי להישאר
קרוב, לא הסתדרתי עם המפקדים, הייתי "ברדקיסט", נכנסתי לכלא
כמה פעמים.
תקופת הצבא הייתה התקופה הכי לא קלה לי... והיה לי כל כך קשה
שניר לא היה שם בשבילי! החבר הכי טוב שלי. 18 שנה - איפה
נעלמת? אבל לא יכלתי לנטור לו טינה, האהבה הייתה גדולה מדי.
ניר היה קרבי, הוא רצה להקדיש את עצמו למדינה, חשב ללכת אפילו
לקצונה, המפקדים שלו נורא לחצו עליו - ואני נורא נלחצתי.
כולם אהבו אותו, תקופת הצבא שלו הייתה תקופה פורחת ומשגשגת!
זה היה מצחיק כי לעולם לי ולניר לא היו חיים נפרדים ותמיד הינו
שותפים בהכל, כשלי טוב אז גם לו וכשלי רע הוא היה בוכה איתי.
ופתאום אני למטה 3 שנים והוא למעלה, עף לו בשמיים
אבל שוב... לא יכלתי לנטור לו טינה!
כשהיינו נפגשים פעם בשבועיים, הכל היה נשכח, הכל נסלח כמו
כלום.
ישר הולכים לקרוע את העיר, אלכוהול! חברים! בנות! הכל היה ורוד
ל 3 ימים.
ניר השתחרר אני אחריו... חזרנו להיות שוב כמו פעם... אבל
הרגשתי משהו שונה אצל ניר, לא ידעתי להניח את האצבע על הבעיה,
הוא היה קצת שונה
אבל אני העדפתי להתעלם מזה ולהרגיש שהכל כרגיל.
אחרי 4 חודשים ניר הכיר מישהי, לא אהבתי אותה. את כל הזמן
הפנוי שלו הוא בילה איתה. את כל הזמן שלו, ואני? אני הרגשתי
שחרב עלי עולמי בפעם השנייה! לא הייתי מסוגל לזה יותר! זה הרג
אותי!
הוא היה מאוהב, ככה כולם אמרו בחיוך, אמא שלו הייתה מבסוטית עד
השמיים.
היו אירוסין בפתח, אכלתי את הלב! הרגשתי כעסים עולים בי
איבדתי את השפיות! ניר נבהל ממני, הוא לא הבין מה קורה לי
אני שרציתי את ניר רק לעצמי! לא יכלתי לסבול את המחשבה שמישהו
יפריד בינינו... הייתה לי תוכנית, מדויקת, מתוחכמת. על כל
הפרטים הקטנים חשבתי...
ניר לא הסכים להיפגש איתי, לא רצה לדבר איתי - תבינו היה לי
קשה.
שבוע אחרי השיחה שלי ושלו, השיחה האחרונה, קראתי בעיתון שבחור
בשם ניר נהרג בתאונת דרכים קטלנית... הוא היה בנסיעה, וכרגיל
ניר לא יודע לשים לב לקמ"ש שהוא נוסע עליו. מסתבר שהייתה לו
בעיה עם הבלם, הוא לא הצליח לעצור בזמן... הוא מת ישר במקום.
קראתי את המודעה, ישבתי ובכיתי... ואז לקחתי נשימה עמוקה
ואמרתי לעצמי :"עדיף ככה..."