עמדתי בקצה המדרכה והתבוננתי בו. מולי, בפינה הימנית, הזדקר
צריח הכנסייה ומאחורי, במרכז, היתה באר המים. התקרבתי: כן, זה
הבית, אבל איפה הדלת הגדולה והכבדה, שבלילה היתה נסגרת על ידי
בריח ברזל? פעם, נתקה השרשרת, שחוברה לבריח, ממקומה ונשארה
בידו של בעל הבית, והוא הכה בה את הפורעים, שניסו לפרוץ
לביתו.
התקרבתי ועמדתי על הסף, חוששת ומהססת עברתי אותו ונכנסתי
פנימה. לפתע שמעתי קולות: אנשים מדברים וצוחקים והיה גם מי
ששר. עצמתי את עייני וראיתי את השולחנות, שהאנשים ישבו סביבם.
בצד שמאל של החדר היו צינורות זכוכית, שדרכם עברה הבירה,
שנמזגה באמצעות ברז כסוף. על הדלפק היתה צלוחית ובה חתיכות
לימון דקיקות ועל וו היה תלוי אשכול של כעכים. מאחורי הדלפק
היו בקבוקי יין. בקבוקים גדולים וקטנים, כרסתניים ודקים וכולם
צבעוניים. והיו גם כוסות: שקופות, מבריקות בניקיונן ומתאימות
לכל סוגי המשקאות.
עברתי לחדרים הפנימיים. העברתי יד רועדת על השולחן והשידות,
ליטפתי את הכרים והכסתות ואחר כך השקפתי החוצה בעד החלונות
הגדולים והכפולים. פתחתי את אחד החלונות וריח של אדמה רטובה
פשט בחדר והתערב בריח הבושם הקל, שעמד בו.
ושוב שמעתי קולות: ילדים צוחקים ושקשוק צלחות הנערמות אחת על
השניה. עמדתי בפתח המטבח וגל של ריחות עטף אותי: ריח מתוק של
קינמון מהול בסוכר ובצפורן וריח חריף וחמצמץ של פלפל שחור,
חומץ ולימון. הריחות נספגו בעורי ומלאו את כולי. הסתכלתי
סביבי: הנה התנור, שיוצאת ממנו ארובה רחבה. לארובה כמה מדפים,
שעליהם מחממים תבשילים ומיני מאפה וגם את המייחם הגדול. ממול
ראיתי את המשאבה הביתית, ואפילו מצאתי את התנור הישן, שהפך
להיות מקום המסתור של חפצי הערך המשפחתיים.
פקחתי את עייני - נעלמו המראות ונעלמו הקולות. נעלמו הילדים
המשחקים, נעלמו הנשים הטורחות במטבח ונעלם הגבר בעל הזקן
הארוך, ששרת את לקוחותיו, ורק אישה זרה ניסתה להסביר לי את
השנויים, שנעשו בבית. חייכתי במבוכה וחשבתי, ששום שנוי לא יוכל
לו, לבית שלי.