אבא שלי דרס זקן. לא בכוונה; הזקן פשוט היה שם, על הכביש, בלתי
נראה אולי לאנשים כמונו, ישן, פיסת בשר לא רלוונטית.

המכה הייתה חזקה מאוד והזקן עף שבעה מטרים קדימה. לא היה לו
הרבה סיכוי; הוא אפילו לא זז, סתם שכב עם הפנים על הרצפה ומקל
הליכה שבור לצדו.

אבא שלי שאל אותי בהיסטריה:

- לעצור? לדווח? מה לעשות, קיבינימט? מה???
עניתי לו באדישות:
- אבא, סע מהר מפה. גם ככה הוא זקן, בטח לא נשאר לו גם ככה
הרבה לחיות, תיק במשטרה, משפט על רצח ושטויות כאלו יהרסו לך את
החיים, טוס מכאן!

אבא שלי שמע בעצתי וטס מהר מהמקום.
לא היה שום סימן על האוטו, אפילו לא שריטה ובטח שלא דם, כל-כך
כלום לא נשאר כעדות על האוטו.


השוטר הביט על שותפו: "פגע וברח", הא?
- כנראה, זקן, מאוד... לא טראגי. גם ככה, כמה כבר נשאר לו?

השוטר הוסיף: "שמע, אולי היה עדיף לו, למות ככה ב... אתה יודע,
מהר, אבא שלי סבל מאלצהיימר, בשנים האחרונות..." - הוא גמגם -
"הוא לא... הוא לא..." השוטר לקח נשימה ארוכה. "הוא לא זיהה
אותי אפילו, חרבן על עצמו, סבל מעצמו..."
השותף ניגב דמעת הזדהות וזיכרון מעיניו.

בתחנה אמר רב פקד יעקב לחבריו במחלקה לא לחקור יותר מדי.
המשאבים דרושים למקרים חמורים יותר, גם לא היו עדים, חבל...
נקבור אותו וזהו.

החותמת הוטבעה על תיק מספר 2343, סגור.
השופט גירד בעורפו וסינן לקלדנית מתחת לשפמו: "נכון שבתמונה
מימי נעוריו הוא דומה קצת לטום קרוז?"


אבא שלי רצה שאבוא איתו להלוויה היום.
- השתגעת, אבא?! המשפחה שלו, לראות אותם? האנשים שזועמים...
וגם אם ישאלו מי אנחנו... אם יהיו שוטרים סמויים? אולי מישהו
צילם אותנו???

- תירגע, בן, אתה חייב לבוא. ניסע במונית, נחבוש משקפיים
וכובע, אף אחד לא יזהה אותנו. תבוא או שלא תישן טוב באף לילה
נוסף מהחיים שלך!!!

הרב בבית הקברות שאל אותנו: "אתם קרובים שלו?"
אבא שלי התחיל לגמגם:
- לא. אממ... שכנים, אממ, יענו שכנים לשעבר, אאא, כאילו פעם
הוא גר במקום אחר ו... היינו ב... בשכונה ו... זהו.

היינו היחידים בהלוויה של הזקן.
עברה בראשי המחשבה שאולי אשתו מתה והנכדים גרים רחוק או שלא
שמעו מה שקרה...

הרב בא ללכת, הוא לא אסף מניין.
- למה? בשביל זקן אלמוני?
אבא שלי היה עצבני, רצה להגיד משהו על אי צדק ועל החלשים בחברה
(הוא תמיד מקשקש על זה).
המילים נשארו איתו ולא יצאו מהפה.
הסתכלתי על הקבר וליטפתי את המצבה וידעתי שזהו הרגע הכי משמח
בשביל הזקן ועכשיו הוא חי יותר מתמיד...

סוף סוף, מישהו מודה לו על חייו.