מישהו ישב על הספה שלי וצפה בטלוויזיה שלי.
"סליחה, מי אתה?"
הוא לא ענה.
משהו בו מאוד הטריד אותי, ולא ידעתי להסביר מה בדיוק.
ניסיתי עוד פעם.
"סליחה, מי אתה?"
לא קיבלתי כל תשובה.
בהחלט היה בו משהו מוזר.
מאוד, מאוד מוזר.
העיניים שלו בהו בטלוויזיה במבט מזוגג, כאילו הוא לא באמת שם.
משהו לא בסדר איתו.
אבל מה?
לכאורה, הוא נראה לגמרי רגיל-  שתי עיניים, שתי אוזניים, אף,
פה, הכל במקום, קומפלט - סתם Couch Potato רגיל.
אבל העיניים שלו היו מתות.
ריקות.
"סליחה?! מי אתה?!"
נו קומנט.
בשלב הזה, הוא התחיל לעצבן אותי. טילטלתי אותו בכל הכוח.
"Can you hear me, Major Tom?"
נו קומנט.
הסתכלתי עמוק לתוך העיניים החלולות שלו.
הוא היה גבר בגובה ממוצע, מקריח, עם נטייה להשמנה.
משהו בו ממש הטריד אותי.
הוא כאילו לא היה שם.
מי הוא? לשאול אותו יהיה חסר טעם.
אבל לא היה לי משהו יותר טוב לעשות.
"מי אתה?" שאלתי.
גם הפעם לא שמעתי את סודותיו הכמוסים של האיש, שבסתר התחלתי
לכנות קונסטנטין.
התחלתי לחבב אותו.
בסך הכל בחור נחמד, קונסטנטין, אולי אין לו טלוויזיה בבית?
רק עכשיו שאלה קטנה התחילה להציק לי:
איך לעזאזל הוא נכנס פנימה?
לא נראה שהוא פרץ.
לא היו סימנים - חלון שבור, או משהו.
בלבי הודיתי לקונסטנטין.
אם יש משהו שאני לא סובל - זה בית לא מסודר.
שישב ויצפה בטלוויזיה שלי, אם הוא רוצה, העיקר שהוא יושב
בשקט.
היתה לי הרגשה כזו, שסתם דמיינתי הכל.
שקונסטנטין בסדר גמור.
הוא בכלל בצד שלי - אחד מהאנשים הקטנים, הפשוטים.
בטח עשו לו בעיות בעירייה, ועכשיו הוא מחפש איך להירגע קצת.
אז מה אם השיטה המועדפת עליו היא צפייה בטלוויזיה בבתים של
אנשים אחרים.
אף אחד לא מושלם.
התיישבתי על הספה ליד קונסטנטין, וניסיתי לפתוח בשיחה.
שאלתי אותו קצת על עצמו.
הוא לא ענה לי.
בכל זאת, כל העניין הזה קצת מטריד.
הוא לא אמר לי מילה אחת עדיין.
הלכתי להכין לנו פופקורן.
קיוויתי שהוא לא עושה שום דבר חשוד, בזמן שאני לא שם כדי
להשגיח עליו.
חזרתי עם הפופקורן ושוב ישבתי לידו.
החלטתי לנסות להתעמק בתכנית המשודרת בטלוויזיה.
למה לא?
אחרי הכל, גם לי היה יום ארוך.
ואז - זה הכה בי.
בשנייה אחת, הכל התבהר.
הבנתי מה נראה לי כל כך חשוד.
קונסטנטין לא היה אנושי.
הוא צפה בערוץ הקניות.

רביעי 17.5.2006