הגברת בכובע האדום

בערבו של היום שלמחרת נשף תחילת השנה, ערכה אמילי מין מסיבת
חנוכת חנותה החדשה וביתה. ביתה היה מרוהט כולו ברהיטים ישנים
מביתה של גלוריה שהיא כבר לא הייתה צריכה. למשל, חדר השינה של
אמילי היה מרוהט כולו בחפצים מהחדר האדום שבו ישנה בבית של
גלוריה.
החנות עצמה אף היא הייתה מוכנה לפתיחה ונראתה מושלמת, מסודרת
ופשוט נתנה תחושה של משהו מאוד מתוק לכל מי שנכנס אליה בשל
צבעיה הרכים.
אמילי לא האמינה שהיא תתלהב מהחנות כפי שהתלהבה בסופו של דבר
כשזו הייתה גמורה ומוכנה לפתיחה. היא לא יכולה הייתה לעצור את
עצמה והתוודתה בפני כולם כי היא פשוט מדהימה בעיניה. מילותיה
המדויקות היו: "היא ממש כמו חלום!" וכך קיבלה החנות את שמה
'חלום מתוק', וכולם הסכימו שזה השם המתאים לה ביותר.
החנות לא הייתה גדולה במיוחד, לא יכלו להיכנס לתוכה יותר
מעשרים איש באותו זמן, אבל גם לא קטנה - כל מי שהזמינה לא היו
צריכים להצטופף. דבר אחד היה בטוח - הם אכלו שם הרבה מאוד
דברים מתוקים.
כל מי שהזמינה הגיע - גלוריה, סופי, אנטון ומשפחתו, מייקל
ואפילו בק, שאין לה מושג איך הוא ידע על הפתיחה, אבל הניחה
שאנטון סיפר לו עליה.
באותו ערב ממש, כשעה לאחר הפתיחה הרשמית של החנות, אמילי קיבלה
את שיעוריה הראשונים מבית הספר בחמישה מכתבים שונים; דלת ביתה
פשוט נפתחה מעצמה ויונת דואר גדולה ואפורה התעופפה פנימה,
משאירה אחריה מכתב רשמי למראה ועוד שרשרת של מעטפות עבות שעל
גבן היו כתובים חמשת נושאי הלימוד בצבע ירקרק: כישופי שרביט,
מרקחות, היסטוריית המכשפים, אומנות כישוף החיזוי וכתב
המכשפים.
מיד כשקיבלה את המכתבים היא הזמינה את סופי אליה כדי שיפתחו
אותם יחדיו. סופי הסכימה והגיעה אליה רבע שעה לאחר ההזמנה. הן
פתחו ראשית את המכתבים הרשמיים למראה ששתיהן קיבלו, בראש שרשרת
המכתבים. שני המכתבים היו זהים ותכולתם הייתה קצרה ורשמית:

תלמיד/ת השנה הראשונה בבית הספר קריגטון:
זה הוא מכתבך הראשון מבית הספר. אנו מקווים שנהנית בנשף תחילת
השנה ושתיהנה/תיהני משאר הנשפים ומשנת הלימודים עצמה.
אבל כפי שאת/ה יודע/ת, לא הכל הנאות בחיים. אני מבקשים בכל
לשון של בקשה ואף מפצירים בך שתלמד/י, תצבע/י ותשנן/י את
השיעורים שנשלחים אליך.
שיעורים אלו חשובים מאוד עבורך, משום שאת/ה תצטרך/י את הידע
שיועבר בהם לשנתך הבאה בבית הספר.
לתשומת לבך - החל מהשבוע הקרוב, ג'נאט מאקריד, המחנכת שלך,
תבוא לבקרך מדי פעם ותשלח לצוות בית הספר דו"חות על תפקודך
בעיר.
לעניין אחר - לנוחיותך, אנו מציעים כי תרכוש/תרכשי יונת דואר
שתעביר את מכתביך משום שיוני בית הספר לעתים נתקלות בקשיים
ומגיעות בעיכוב רב. אין זו חובה.
לחשך האישי כתוב בקצה העמוד, מחובתך לזכור אותו.
שלך,
מנהל בית הספר קריגטון,
סר אמריס אלג'אן ריפלטונג,
וצוות המורים.

בקצה הדף נכתבו בכתב יד חתימותיהם של המנהל ושל המורים ועוד
שורה אחת, הלחש האישי של אמילי: במקום בו נפגשים, אומץ ולב
טהור, שם תמצאו אותי, ולנס המלכותית. כשהיא למדה את שפת
המכשפים היא הבינה ש'ולנס' פירושו אמילי.
במכתבה של סופי, תחת חתימות המורים והמנהל, היה כתוב: חופשייה
כפרפר, וטובה בחברות. אני מאגס, בעלת העיניים המלוכסנות.
הבנות רצו מאוד לפנות כבר באותו הלילה למכתבים האחרים ואולי
ללמוד מתוכם דבר או שניים בשל התרגשותן, אך לאחר שקראו את
המכתב מבית הספר וסיימו לדבר עליו, היה מאוחר מדי בשביל זה
וסופי עזבה לביתה.
משנשארה אמילי לבדה בביתה, השינה נדדה ממנה. אולי היה זה בגלל
שקמה באותו היום בשעה ארבע אחר הצהריים ואולי משום ששוב הייתה
ההתרגשות מפעמת בעורקיה. אין לדעת.
כעבור שעה של שכיבה במיטתה במטרה להירדם ללא הצלחה, היא קמה
והלכה אל המרפסת המשקיפה על העיר. היא הביטה בנחת באורותיה
הרבים, מקשיבה לדממת הלילה ולפתע החלה מתגעגעת בצורה איומה.
היא אמנם הייתה שמחה ועליזה כל אותו היום, אבל כעת הגעגועים
העציבו אותה.
היא ישבה וחשבה מחשבות רבות על המרפסת, עד שנזכרה, משום מה,
שרצתה לקנות יונה כלשהי מחנות החיות שבמגרש המכושף. היא הניחה
שחיה כלשהי בבית אולי תצליח להפיג את בדידותה ולעודד אותה ועל
כן הבטיחה לעצמה כי למחרת תלך ותקנה את היונה.
על מנת לעודד את עצמה מעט בהתעסקות בעולם המכשפים, היא קראה
בשנית את המכתב שקיבלה מבית הספר, לאורם של הירח והכוכבים על
המרפסת. היא קראה בקול את הלחש האישי שלה, לשמוע איך הוא
מתגלגל על לשונה, ואז קרה משהו -
המרפסת סביבה התמלאה באור זהוב מסתורי ומנגינה שקטה נשמעה,
מנגינה שהרטיטה את מיתרי לבה, ובקול רפרוף כנף הופיעה יונה
לבנה, ריחפה סביבה לרגע לפני שנסקה מעלה, לכיוון הירח, ונעלמה
לחלוטין באורו. עם היונה נעלם גם האור הזהוב אך המנגינה נותרה,
הולכת ונחלשת.
אמילי המשיכה לעמוד על המרפסת ובמשך שעה ארוכה חשבה לעצמה על
משמעות הדבר. היא תהתה בלבה אם זה הדבר שהיא הכי רוצה בעולם
שמופיע כאשר היא אומרת את לחשה האישי, אך כשערכה ניסוי קצר
בנושא התברר כי לא.
היא התרכזה עמוקות באחותה קיילי, אמרה את לחשה ועצמה את עיניה
בניסיון להתרכז, אך מששבה ופקחה אותן וראתה כי אחותה איננה שם
התאכזבה קלות. במקום אחותה, שוב הציף אותה אותו זוהר זהוב ושוב
יונה לבנה ריחפה אל תוך אורו של הירח לקול מנגינה שקטה שנשארה
שם, מעודדת את רוחה.
המנגינה נותרה ונותרה אחרי מעוף היונה והיעלמות האור, ועזרה
לאמילי להירדם כששבה למיטתה מפאת קור הלילה.
למחרת בבוקר אמילי לא פתחה את חנותה (היא קבעה כי בימי שני,
שבהם יש לה כנסים, החנות תהיה פתוחה רק בשעות הערב, אבל באותו
יום ספציפי, לא תהיה פתוחה כלל בגלל תחילת לימודיה) אלא המשיכה
לישון עד שעת צהריים מאוחרת, ואז קראה את סופי אליה לביתה על
מנת שיפתחו יחדיו את המכתבים שלהן, ואולי אף ינסו כמה
מהשיעורים. הן כבר התכוונו להתחיל בפתיחת המכתבים, אך אז
גלוריה הגיעה אל הבית.
"מאחר שכבר קיבלתן את המכתבים ויש לכן את האפשרות להתחיל לבצע
כשפים," אמרה להן, "אני רוצה ללמד אתכן איזשהו כישוף נחמד.
ראשית, אתן מכירות את הכוחות "הרגילים" שלכן, נכון?" אמילי
וסופי הנידו בראשן בדומיה לאות שאינן מכירות.
"זה בסדר, בנות," אמרה גלוריה בחיוך, "גם אני לא ידעתי כשרק
התחלתי ללמוד. הכוחות הרגילים שלכן הם כוחות המחשבה... או בשמם
היותר מוכר לאדם - "כוחות טלקנזיס". הכוונה היא לכוחות המחשבה
שבזכותם אתן מסוגלות להניע דברים ממקום למקום כרצונכן. הנה,
ראו." היא הביטה באגרטל כחול במטבח של אמילי והאגרטל התרומם
ממקומו וריחף אליה במהירות.
"עכשיו תנסו אתן לעשות זאת", אמרה להן גלוריה, כשהאגרטל נח
בשלווה בחיקה.
"איך?" נפלטה מיד השאלה הראשונה שעלתה בראשה של אמילי.
"תתרכזו ממש טוב..." השיבה גלוריה. "בפעמים הראשונות צריך
להתרכז במיוחד, אבל אחרי זה הביטחון העצמי גובר, והשימוש
בכוחות הופך למשהו שגרתי שנעשה כמעט בלא מחשבה", הסבירה.
הבנות ניסו וניסו, ורק כעבור רבע שעה הצליחו לגרור באיטיות
כרית (מאחר שהכד נשבר בניסיונה הראשון של אמילי ואוחה מיד לאחר
מכן בזכות כשף של גלוריה) עד אליהן.
שתיהן היו נרגשות באותה מידה מהיכולות שלהן והיו מוכנות
ומזומנות ללמוד את הכישוף החדש שגלוריה תכננה ללמדן בהתחלה.
"טוב מאוד, בואו נמשיך", אמרה אחרי שהחזירו את הכריות למקום.
"אני חושבת שהכישוף הזה יתאים לך במיוחד, אמילי. הוא פועל על
חפציהם של בני אדם, וכל חפצייך פה בבית הם כאלו. אם משהו מתוכם
לא מוצא חן בעיניך, הכישוף הזה מסוגל להפוך אותם לכל דבר
שתרצי. את פשוט צריכה לקחת את השרביט שלך." שלושתן הרימו את
שרביטיהן. "את עושה את התנועה הזו," הדגימה גלוריה כמה תנועות
פשוטות, כמו הייתה כותבת משהו באוויר, לבנות שעשו כמוה מיד.
"ואז את אומרת את הלחש - "רוקיס-לוקיס-מירון-לוטיס." עכשיו, את
חייבת להתרכז מאוד בדבר שאליו את רוצה לשנות את החפץ."
אמילי ביצעה את כל הפעולות הדרושות והתרכזה באגרטל הכחול,
אפילו עצמה את עיניה לשם כך. כשפקחה אותן, נקודות אדומות
הופיעו על האגרטל. לאחר שהתאמנו לאורך שעות רבות בכוחן הרגיל
ובכישוף החדש, הן הצליחו לעשותם כמעט בלי צורך להתרכז.
כשהחליטו שדי להן להתאמן, כשכל החפצים בביתה של אמילי כבר
שונו, השעה הייתה מאוחרת מכדי לפתוח את המכתבים.
למחרת פתחה אמילי את החנות מוקדם בבוקר. לא הרבה אנשים הגיעו
באותו היום, אבל כל חבריה באו לבקר. סופי הייתה איתה מרגע
פתיחת החנות, ועזרה לה לאורך כל היום.
בק בא לבקר בטענה כי משעמם לו בביתו ואף מייקל הגיע, בלי שום
סיבה מוגדרת. גלוריה התרוצצה (או יותר נכון, שטה) כל היום,
הלוך וחזור, מהבית שלה לחנות, לעשות סידורים אחרונים לכבוד
יומה הראשון של החנות באופן סדיר ורגיל, מהבוקר ועד לערב.
אנטון בא לבקר עם הוריו וכמה מחבריהם; הוא הסביר לאמילי שהוא
מביא אנשים בתקווה שהכל ידעו על חנותה ויכירו אותה.
בהפסקת הצהריים הלכו אמילי וסופי לאכול במגרש המכשפים ארוחת
צהריים. הנערה מצאה כי מאכלי המכשפים טעימים בעיניה ממאכליהם
של בני אדם. כששבעו, מצאו לעצמן מעט זמן לבקר בחנות החיות
הגדולה שבה קנתה סופי את החתול הלבן שלה.
אמילי מצאה שוב את היונה הלבנה שאותה רצתה, שלא הספיקה לקנות
ביום האתמול, כפי שתכננה. היא רכשה את היונה בלב שלם, ומיד
נתנה לה את שמה - "ארידנה", שם שמצאה באחד מהספרים שהשאילה
בספריית המגרש.
באותו הלילה, אחרי שסגרה את חנותה בשעה תשע, היא וסופי עלו
לביתה ופתחו סוף-כל-סוף את המכתבים מבית הספר.
הן פתחו קודם את המכתב הראשון בשרשרת, המכתב בנושא היסטוריית
המכשפים. עד מהרה התברר להן שבמקצוע זה ידרשו מהם כתיבת
סיכומים וחיבורים וקריאת ספרים, אז הן פתחו את המכתב הבא,
בנושא כישופי שרביט.
במכתב זה היו תמונות רבות ותמונותנוע, שזה, כפי שהתברר לאמילי,
ציורים שצוירו בדיו מיוחדת שגורמת למצויר לנוע לפי רצון
המצייר. אלו הראו איך להניע את השרביט בצורה הבסיסית ביותר.
הבנות למדו חצי מן התנועות לפני שפנו למכתב הבא שעסק במרקחות.
במכתב זה היה כתוב מתכון אחד, מסובך למראה, של שיקוי להוספת
טעם מנטה לכל מאכל. בגלל שרצו להספיק ולפתוח את כל המכתבים, הן
לא הכינו את המרקחת, אלא המשיכו למכתב הבא בנושא אומנות כישוף
החיזוי.
התברר שהנושא הזה עסק בכישוף שלא היה ממש כישוף, כמו קריאה
בקלפים, ראיית העתיד בכדור בדולח והבנת מפות אסטרולוגיות. הכל
בסוף התקשר לגילוי ולהבנת העתיד, ההווה והעבר בעזרת אמצעים
מיוחדים. במקצוע זה נדרש מהם להשאיל את האמצעים מחנות בשם
'העתיד שלך' במגרש המכשפים.
המכתב האחרון שנשאר היה בנושא כתב המכשפים. אמילי כבר ידעה כי
למכשפים יש כתב ושפה משלהם, וכעת למדה כי כל האותיות מתחלפות
בעצם באחרות. במקצוע זה לא היה שימוש בכשפים מלבד אחד,
שהופך באופן מידי את הכתב לשפה הרגילה של בני האדם ולהפך, אך
זה נאסר במבחנים. התלמיד היה צריך ללמוד את החלפת האותיות
בעל-פה ולדעת לתרגם כתב מכשפים לכתב אדם ולהפך.
במשך כל השבוע שלאחר אותו הלילה אמילי וסופי למדו את כל הכשפים
שנלמדו בעל-פה, שיננו כל אחד מהם וביצעו אותם כל כך הרבה פעמים
עד שהצליחו לעשותם כמעט בלי לחשוב על כך, כפי שגלוריה אמרה,
ואלו הפכו לחלק משגרתן באופן מוחלט.
על לימודיהן שקדו יחד, את כדור הבדולח חלקו, את החיבור בנושא
המכשפים בימי הביניים כתבו מאותו הספר, את השיקוי רקחו יחדיו,
עד שידעו שתיהן לבצע את כל שיעוריהן גם בנפרד ובחנו אחת את
השנייה. בדרך זו, הלימודים היו דבר פשוט מענג. מצד אחד, למדו
הכל והחכימו ומצד שני, בילו זמן יחד, צחקו ונהנו.
לאמילי עדיין היה קצת קשה להתרגל לחופש החדש, המוזר, שלה. היא
יכולה הייתה להתעורר מתי שרצתה, ללכת לישון מתי שהתחשק לה,
לאכול מה שאהבה ולפתוח את החנות מתי שהתחשק לה. משום שחייתה
בחווה וסדר היום והשגרה היו דבר משמעותי בחייה, כך פעלה גם כעת
- פתחה את החנות מדי יום, משמונה בבוקר עד תשע בערב, עם הפסקת
צהריים בשעה שתיים לאורך שעה.
היה לה צורך לשתף מישהו מהחווה בחייה החדשים, ולכן כתבה מכתב
ללוסי, וגם משום שכבר התגעגעה אליה עד מאוד. בנוסף היא כתבה
מכתב לדוריס ולריימונד ודיווחה להם שהיא בסדר גמור, ושמצבה
בעיר מצוין, ואת המכתבים שלחה עם ארידנה, היונה שלה, שנאמר לה
כי היא יכולה למצוא כל אדם בעולם גם אם אומרים לה רק את שמו.
במהלך השבוע הראשון, הצליחה חנותה של אמילי למשוך יותר ויותר
קונים. בפרץ של התלהבות, אמילי יצרה ארבעה סוגי מאפים חדשים
שהיא המציאה לבדה, אולי בתוספת קטנה של דברים שלמדה מספר
המרקחות שלה שהשאילה מהספרייה, אך לא אלו לבדם הביאו את
הלקוחות. הדבר העיקרי שהביא אליה את הלקוחות היה המודעה שהיא
פרסמה בכל העיר:

הקשיבו! הקשיבו!
כולכם מוזמנים לחנות חדשה של ממתקים ודברי מאפה ייחודיים ברחוב
היונים, בית מספר 17.
אמילי גרינלר מזמינה את כולכם לטעום ולחוות דברים קסומים ב-
חלום מתוק

חלום מתוק, חלום מתוק
תיכנס, תטעם, לא תפסיק לצחוק
חנות של חלומות
על הפנים חיוך ניסוך

בית 17 ברחוב היונים
כולכם מוזמנים
היכנסו ותתקבלו בברכה
אולי גם בסוף תגלו הפתעה

כי לכל מי שנכנס -
מתנה ממתק אחד!

את המודעה היא תלתה גם על דלת החנות שלה, וכמו שכתבה בה היא
אכן קיימה את הבטחתה ונתנה לכל מי שנכנס ממתק אחד מארבעת
הסוגים שהיא יצרה ואלו הפכו להיות מוכרים בכל רחבי העיר בשל
שונותם מכל המוכר בדרך כלל ובגלל טעמם הטוב.
ביום רביעי באותו שבוע, בשעת צהריים, בדיוק כשאמילי חזרה
לחנותה מהפסקת הצהריים, נכנסה לחנות אישה צעירה אבל רצינית,
לבושה בחליפה מחויטת בצבע אדום עז וחובשת כובע אדום רחב
שוליים. על צווארה הייתה תלויה מצלמה שחורה גדולה מאוד שנראתה
כלל לא מתאימה למראה הרשמי.
"שלום", אמרה האישה כשנכנסה, מעירה לחיים את הפעמון שנתלה מעל
הדלת לקול צלצול חד. "את המוכרת פה?" פנתה מיד לאמילי.
"אכן, אני המוכרת," אמרה אמילי. "ובעלת החנות", הוסיפה בגאווה
וחיוך מתוק נמתח על פניה עם המחשבה שהיא בעליה הרשמיים של
החנות שהיא אוהבת כל כך.
"אני רוצה שוקולד עם אגוזים, יש פה?" הודיעה לה הגברת.
"כן, כמובן", אמרה אמילי ויצאה מאחורי הדלפק. "יש חנות ממתקים
ללא שוקולד? יש פה חמישה סוגים שונים של שוקולד אגוזים. איזה
מהם את רוצה?" אמילי חייכה בתום חיוך רחב כל כך שבקושי הצליחה
לראות משהו מבעד לעיניה המכווצות. היא הובילה את הגברת והראתה
לה את אזור השוקולדים של החנות, האזור הגדול בה מלבד אזור
המאפים.
"אני רוצה את השוקולד הזה, עם שבבי הפקאן," הודיעה לה הגברת,
"באריזת מתנה."
"מיד גבירתי", השיבה אמילי והחלה אורזת את השוקולד באריזת מתנה
פרחונית יפה.
"את כתבת את המודעה?" התעניינה האישה, מביטה סביבה בחנות.
"איזו מודעה?" שאלה אמילי בבלבול, שוכחת במה מדובר.
"המודעה שפרסמת בעיר, זו שתלויה על הדלת של החנות," השיבה לה
האישה מיד.
"אה, זאת, כן", אמרה הנערה בחיוך מתנצל, "כן, אני כתבתי
אותה."
"מעניין מאוד", אמרה הגברת בנימה מהורהרת, "אז אפשר מתנה ממתק
אחד, כמו שכתוב במודעה?"
"כמובן!" חייכה והושיטה לה ממתק אחד מאלו שהיא יצרה. "זה משהו
שאני יצרתי... תוצרת מיוחדת."
"זה טעים מאוד," אמרה האישה אחרי שטעמה את הממתק שאמילי הגישה
לה. "ממה הכנת את זה?" בזה הרגע אמילי הבינה שהיא איננה אוהבת
את הדרך בה האישה הזרה הזו שאלה שאלות - כאילו שהיא חוקרת
אותה.
"זה מתכון סודי," אמרה לה הנערה, מנסה להמשיך ולחייך. "קוראים
לזה "קרמ-לב". זה מתכון סודי של המשפחה, אסור לי לגלות לך."
"אני רוצה לקנות גם כמה מאלו", אמרה הגברת והצביעה על ממתקי
הקרמ-לב של אמילי שצורתם כלבבות עשויים קרם לבן ויציב. "תארזי
גם אותם למתנה." כל זמן שדיברה, המשיכה להביט סביבה בעיניים
סקרניות וחוקרות.
הגברת שילמה על הממתקים ובדרכה החוצה מהחנות הבטיחה בקריצת עין
שובבה, שנראתה משונה מאוד לעומת האופי הרציני שניכר מפניה,
מדיבורה ומהליכותיה, כי היא תחזור לחנות אם תצטרך עוד ממתקים.
כבר למחרת חזרה הגברת בכובע האדום. הפעם הייתה לבושה בבגדים
קלים יותר, גם כן אדומים, ושוב חבשה את אותו הכובע האדום. גם
באותו היום היא נשאה איתה את אותה מצלמה גדולה. היא קנתה
שוקולד עם שבבי פקאן בשנית, ועוד מהממתקים שאמילי יצרה, בטענה
שהם מצאו חן בעיני ילדיה.

אחרי שהלכה, אמילי לחשה לסופי שעזרה לה באותה העת בחנות כי היא
לא מחבבת את האישה הזו שבאה אליה כל הזמן וחוקרת אותה.
"אני חוששת שהיא זוממת משהו", גילתה לפניה הנערה את לבה. "זה
משהו במבט שלה שלא מוצא חן בעיניי, משהו לא ישר..."
"הלקוחות צריכים להסתכל עלייך", ניסתה סופי להרגיע אותה.
"תפסיקי לדאוג בגללה, זו שטות גמורה." את סופי העסיקו בעיות
אחרות בזמן הזה. היא גילתה שמישהו פורץ לביתה מדי לילה וגונב
ממנו אוכל.
המשך השבוע עבר על אמילי במהרה, ושום דבר לא הטריד את דעתה
מלבד אותה גברת בכובע האדום.
ביום ראשון, כעבור שבוע, היא קיבלה את שרשרת המכתבים השנייה
שלה מבית הספר.
היא וסופי למדו בכל רגע פנוי שהיה להן. החנות של אמילי כבר
הייתה מוכרת כמעט בכל העיר ושגשגה מאוד (אפילו התחילו להיות לה
לקוחות קבועים), והפעלתה דרשה ממנה זמן רב, אך למרות זאת היא
מצאה זמן להשקיע גם בלימודיה.
היא שינתה את כל הרהיטים בביתה בעזרת הכישוף שגלוריה לימדה
אותה, וכוחות הטלקנזיס שלה הפכו לדבר מובן מאליו. ג'אנט,
המחנכת שלה, באה לבקרה באחד מימי השבוע ואמרה לה כי היא גאה בה
על העצמאות ועל היוזמה שנקטה בעיר, והיא גם אהבה את הממתקים
שלה.
רק הגברת בכובע האדום המשיכה להטריד את מחשבותיה כשבאה לבקר
מדי פעם. מלבדה, דבר לא הפריע עוד לאמילי בחייה החדשים.
יום אחד, כשהגברת חזרה לקנות ממתקים, גילתה עליה אמילי מספר
דברים.
"שלום לך, אמילי", אמרה הגברת, שגם היום חבשה את כובעה האדום,
בהיכנסה לחנות. הנערה פנתה מיד לאזור השוקולדים.
"שלום לך, גבירתי", השיבה לה בנימוס ובחיוך מאולץ.
"יש לי שאלה אלייך," פנתה הגברת מאזור השוקולד לעבר הדלפק.
"האם תוכלי לבצע עבורי שליחות קטנטנה? אשלם לך על כך, כמובן...
אני צריכה שתביאי מספר חבילות ממתקים לבית שלי, כמה רחובות
מכאן, משום שאני עובדת הערב ולא אוכל לתת את הממתקים שהבטחתי
לילדיי..."
היא רשמה את כתובתה על פיסת נייר בזמן שדיברה והחלה אוספת
ממתקים ודברי מאפה מהחנות בתוך קופסאות ואריזות מתנה.
אמילי היססה בתחילה, אבל הגברת שכנעה אותה, ולבסוף מצאה את
עצמה, למרות רצונה, נגררת מן החנות במעלה הרחובות לתוך העיר
הלא מוכרת לה, בשעת השקיעה. סופי, שנשארה לשמור על החנות שלה
בזמן היעדרה, עודדה אותה שלא לדאוג יותר מדי, אבל כל עידודיה
לא עזרו במאום.
היא עברה על פני הרחובות, ראשה סחרחר עליה, אחד אחרי השני, ועם
כל צעד נוסף שעשתה רק גבר בה רצונה להסתובב ולרוץ כל הדרך חזרה
לחנותה המוגנת. אולם היא לא עשתה כרצונה - היא המשיכה לצעוד
קדימה, עד שהגיעה לרחוב שהיה רשום על פיסת הנייר שבידה.
היא עברה על הבניינים הגבוהים בעיניה עד שמצאה את הבית, היססה
לרגע קל ולבסוף צעדה לקראתו במהירות. 'הכי טוב לסיים עם זה כמה
שיותר מהר', חשבה לעצמה.
היא הגיעה אל הדירה אחרי עלייה במספר גרמי מדרגות שגרמו לה
להתעייף קלות, ונקשה על הדלת. שום תשובה לא באה מבפנים. היא
הניחה את ידה על הידית, שלהפתעתה לא הייתה נעולה ונפתחה בקלות.
ריח מחניק עלה מתוך הדירה, ולמרות זאת, אמילי נכנסה לתוכה בצעד
שקט.
בפנים הכל היה חשוך ואף נפש חיה לא נראתה. היא עשתה כמה צעדים
לתוך החשכה, וחשבה כי מוטב שתשאיר את הממתקים איפשהו בתוכה
ותלך, ואז נדלק אור והדלת נטרקה מאחוריה.
אמילי הסתובבה וראתה מאחוריה את הגברת בכובעה האדום, שכעת,
באור העמום, נראתה לה כאויבת מסוכנת ורבת עוצמה. פרח מראשה
לחלוטין שהיא מכשפה בעלת כוחות מיוחדים, ושידה, הנמצאת בתוך
הכיס שלה אוחזת בשרביט מכשפים. באותו הרגע כל שחשה הוא חוסר
אונים מוחלט.
"ח... חשבתי שאת... בעבודה..." גמגמה בבהלה בלי שהייתה לה סיבה
אמיתית להיבהל.
"אני לא בעבודה", אמרה הגברת בנחת, ידה מונחת על ידית הדלת.
"אז את יכולה לתת את הממתקים לילדים שלך בעצמך", אמרה אמילי
ופנתה לצאת משם כמה שיותר מהר.
"אין לי ילדים", אמרה הגברת בשלווה כשחיוך מפחיד, זדוני, התפשט
על פניה, או, כך לפחות אמילי ראתה אותו. "אני נראית לך מבוגרת
מספיק בשביל להביא ילדים? באמת! קראתי אלייך לכאן כי רציתי
לדבר איתך בפרטיות", היא דיברה בשקט, בנימה שאמילי שמעה בה
ערמומיות.
"תירגעי, יקירתי," אמרה לה הגברת, "אני כבר יודעת את האמת...
את מכשפה, נכון?"
"מה?!" קראה אמילי ובבת אחת הוקל לה. היא שיוותה לעצמה מבע של
בלבול מוחלט, כאילו נתקלה במטורפת. "מכשפה? את אינך יכולה לקלל
אותי, את אינך מכירה אותי בכלל!"
"תני לי להסביר לך משהו," אמרה האישה. "שמי סוזן רייזור, ואני
כתבת בעיתון האזורי של מארין-וואלי וסביבותיה. נשלחתי לפה
במשימה לחשוף סיפור על קהילת מכשפים שחיה פה בעיר. מתברר שרוב
העסקים המצליחים בעיר, כדוגמת העסק שלך, שייכים לסוג אחר לגמרי
של יצורים, בעלי יתרונות אם מותר לי לציין. יש החושדים שאפילו
ראש העיר מארין-וואלי הוא מכשף! היית מאמינה? אה, כמובן שכן,
הרי גם את חלק מהקהילה...
"בתחילה חשבתי שזו משימה שטותית לחלוטין, שאין דבר כזה מכשפים,
אבל הנה, גיליתי את האמת. אתם קיימים! ועד כמה שאתם
מעניינים... דרך אגב, אוכל לבקשך להתראיין לעיתון? תוכלי להיות
המכשפה המוכרת היחידה שחיה."
"גבירתי, אני מאוד מצטערת," אמרה אמילי לאט, כאילו מדברת אל
ילד או אל משוגע. "אין לי מושג על מה את מדברת ואני חושבת
שעלייך לנוח, אינך חשה בטוב." אבל היא הצטערה שהתנהגה כך, שהיה
עליה לשקר משום ששקר היה אחד הדברים השנואים עליה ביותר.
"כמובן שאת יודעת על מה אני מדברת!" אמרה לה הגברת בבהלה. "את
הרי מכשפה... או... שלא?" הבעות בלבול מוחלט פשטה על פניה.
"אני בכלל לא יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת מכשפה..." אמרה
לה הנערה, חשה בבחילה המתעוררת בבטנה, הרגשה רעה שמשהו נוראי
עלול להתפתח מתוך השקר הזה. "מה זאת אומרת מכשפה, את אומרת
הוקוס פוקוס וכל משאלותייך מתגשמות?" ציטטה את אמא שלה.
"אז..." סוזן עמדה על סף בכי, "את אינך כזו, אני מבינה..."
אמילי חשה את העצב בקולה; היה נדמה לה כאילו בכל רגע היא עומדת
לפרוץ בבכי ורחמיה נכמרו על האישה הצעירה.
"אני מצטערת, גבירתי," אמרה בשקט, בהשתתפות בצערה. "אני לא מה
שאת חושבת שאני..."
"לא," אמרה סוזן, נושמת עמוקות. "אני מתנצלת. סליחה שטעיתי ככה
לגבייך וחשדתי בך... אני רק מקווה שאוכל להמשיך ולבוא לחנותך
כרגיל. הממתקים שלך באמת טובים, אלו שאת מייצרת, הכוונה.
הטובים ביותר שיצא לי לטעום בחיי", ציינה במבוכה.
"ודאי שאת יכולה," שמחה אמילי שסוזן שינתה את נושא השיחה. "את
תמיד מוזמנת."
כשסיימו את השיחה הן נפרדו בלי רגשות טינה, וסוזן המשיכה לבוא,
לבקר ולקנות בחנותה של אמילי, ואף הפכה ללקוחה קבועה בה. הן
אפילו הפכו למעין חברות.
ביום ראשון של אותו השבוע, כשהגיעו אליה המכתבים מבית הספר
בפעם השלישית, היה ביניהם מכתב רשמי נוסף שהודיע לה על כנס
שיתקיים בבית הספר ביום המחרת. בתחתיתו צורפו פרטים על זמן
ומקום המפגש במגרש המכושף עם ג'אנט המחנכת למחרת בבוקר.
למחרת, בדיוק בשעה שקבעו, התייצבה סופי בביתה של אמילי, הקרוב
יותר אל המגרש, ושתיהן הלכו אליו יחדיו. מזג האוויר היה חורפי
והשמש עוד בקושי עלתה מעבר לקו ההרים באופק. עננים כהים נראו
מעליהן כמאיימים להמטיר גם בכל רגע.
כשהגיעו לפתח המגרש הן מצאו את בני כיתתן, תשעה במספר, כשג'אנט
עומדת ביניהם, זקופה וגבוהה. היא ציוותה עליהם בקול תקיף
להסתדר מיד במעגל ולאחוז ידיים, והם עשו כדבריה מיד. ג'אנט
עצמה עמדה בלב המעגל והקריאה קטע מתוך ספר עב כרס בשפת
המכשפים, שאמילי עוד לא הבינה את משמעותו.
לפתע הנערה שמעה קולות מאחוריה, וכשהסתובבה לשנייה להבין במה
מדובר היא הסתנוורה מאור חזק. היא הפנתה את מבטה והרימה אותו
בשנית לראות את סוזן, קרובה מאוד אליה, ממהרת אל המעגל עם
המצלמה אחוזה היטב בידיה במצב הכן.
בלי יכולת להגיב, הרגישה אמילי כיצד רגליה מתנתקות מן הקרקע
ואיך המעגל שלהם החל מסתובב במהירות סביב ג'אנט. התחושה הייתה
כאילו מערבולת גדולה לכדה אותם.
צורות וצבעים התערבבו מול עיניה, אך היא עדיין יכולה הייתה
להבחין ביניהם בהבזקי הפלאש ממצלמתה של סוזן. בחילה קשה
התעוררה בה ובהלה נוראית אחזה בקרביה. היא חשבה שאילו לא הייתה
מחזיקה בידיהם של סופי מצד אחד ובק מהצד השני, היא הייתה עפה
החוצה מהמערבולת והולכת לאיבוד בחלל.
לא עבר רגע לפני שהמערבולת נעלמה והם נעצרו באחת, מעט לא
יציבים, על הקרקע המוצקה. כשחלפה לה הסחרחורת היא ראתה כי
הגיעו לטירת בית הספר. דלתה הייתה מולם והגנים מאחוריהם.
מיד ג'אנט הובילה את כולם לטירה, ובתוכה, במשך מספר דקות, בין
מסדרונות ארוכים וגרמי מדרגות גבוהים, עד שהגיעו לאולם שבו
נערכה ההרצאה הראשונה שלהם. היה זה אולם ענקי, נוח ומפואר
מאוד.
בקצהו ניצבה במה שעליה עמד מכשף מבוגר למראה שזקנו הארוך הגיע
כמעט עד לרצפה. הוא לבש גלימת מכשפים ומשהו שנראה כמו חלוק
ארוך ורקום מתחתיה.
אורכה של ההרצאה היה שעתיים בערך, אבל היא לא הייתה משעממת
אפילו לרגע קצר. המרצה שלהם היה אדם מעניין ביותר, בעל קול חזק
וברור.
הוא הרצה והסביר להם על היסטוריית המכשפים, היסטוריה המתועדת
עוד מלפני שהחלו לתעד בני האדם את ההיסטוריה שלהם, מאותם זמנים
קדומים ועד לימיהם.
הוא התעכב במיוחד על ההסבר בנוגע לסיבה שבגינה אסור לבני האדם
לדעת על קיומם של מכשפים. הוא גם נגע מעט במשפחת המלוכה במהלך
הרצאתו, והזכיר את אמילי, אך לא בשמה.
בסוף ההרצאה כולם רק יכלו לקוות ששאר ההרצאות יהיו מעניינות
כמו זו.
אמילי כמעט לא רצתה לעזוב את המקום. גם משום שההרצאה הייתה
מאוד מעניינת וכל הטירה ניתקה אותה מהבעיה שחיכתה לה בעיר -
סוזן ראתה אותה באמצע יציאתה המכושפת מהעיר.
ברגע שחזרו, מיהרה אמילי לביתה של סוזן לפני שבכלל חשבה על
לחזור לביתה. היא מצאה את הגברת עסוקה בכתיבת הכתבה שלה במרץ
רב מעל למכונת כתיבה עתיקה.
"סוזן!" התנשפה אמילי כשנכנסה בסערה לתוך הדירה המחניקה. "אסור
לך לפרסם את זה!"
"וממתי בדיוק אני שואלת אותך מה לעשות?" הקניטה אותה הגברת.
"ידעתי ששיקרת לי. מהרגע שראיתי אותך ידעתי - זאת מכשפה!" היא
אמרה לה את כל זאת, והמשיכה לכתוב, בלי אפילו להתיק את עיניה
מעל הכתבה, עם חיוך שבע רצון על פניה.
"סוזן, אני מצטערת", אמרה אמילי וגרמה לה להרים את מבטה לרגע
קצר אחד, אך ידיה המשיכו ותקתקו על המקשים. "סליחה ששיקרתי לך,
הייתי מוכרחה."
"זה לא ימנע ממני לפרסם את הכתבה שלי", אמרה הגברת באושר וטפחה
קלות על ערימת העמודים שלצידה. "שום דבר לא ימנע ממני לפרסם את
האמת!"
"אני גם מצטערת על מה שאעשה..." אמרה הנערה בעצב קל, ותוך רגע
הדפים היו בידה האחת בעוד השנייה הרימה מזלג שהיה מונח על
השולחן לידה, שברגע קצר אחד הפך למצית. היא לא היססה לרגע,
פשוט הציתה ושרפה את כל הדפים שסוזן כתבה לאפר.
"למה עשית את זה?!" קראה סוזן בכעס. "ייקח לי שבוע לכתוב את כל
זה מחדש, אבל אל תשלי את עצמך, אני אכתוב את זה מחדש. האמת
חייבת לצאת לאור!"
"אף אחד לא יאמין לך", ניסתה אמילי לערער את ביטחונה.
"דווקא כן", אמרה הגברת וטפחה בחיבה על מצלמתה, שעוד הייתה
תלויה על צווארה. "יש לי הוכחות מצולמות." הנערה עשתה ניסיון
אחד למשוך אליה גם את המצלמה בכוח מחשבתה, אבל סוזן תפסה אותה
כל כך חזק שהיא ויתרה כמעט מיד.
"אסור לך לפרסם את זה!" תקפה אמילי, "תפרוץ שוב מלחמה אם תעשי
זאת!" בהלה גדולה אחזה בה והיא כבר יכולה הייתה לחוש מחנק של
דמעות בגרונה.
"איזו מלחמה? על מה את מקשקשת? ממתי פורצות מלחמות בגלל כתבה
בעיתון? למרות שעליי להודות, זו כתבה די מיוחדת."
"אני מבטיחה לך שהפעם אנשים ימותו. יטבחו בנו שוב כמו במאה
ה-14. אינך יכולה להרוס את הזן שלנו ככה! הכל יחזור להיות כמו
אז. גם את תיהרגי - המכשפים יהרגו אותך כנקמה." אמילי כמעט
התחננה כשניסתה לשכנע אותה.
"את מדברת שטויות", דחתה סוזן את טענותיה בעקשנותה. "את משקרת
לי, כמו מקודם."
"את תצטערי על זה. אני מבטיחה לך." ובזאת היא פנתה ויצאה
מדירתה, ממהרת בחזרה לביתה שלה. שם היא התקשרה לסופי וקראה לה
לבוא אליה כמה שיותר מהר.
כשזו הגיעה היא סיפרה לה כל מה שאירע עם סוזן. שתיהן שקעו
במחשבות בניסיון למצוא פיתרון לבעיה, אך שום רעיון שעלה בראשן
לא היה טוב או יעיל. הן פחדו לעבור על חוקי המכשפים שטרם היו
מוכרים להן.
במשך שעתיים הן רק ישבו בחנות הממתקים, חשבו מה לעשות ורקמו
תוכניות כנגד הגברת בכובע האדום, אך לבסוף כל שהחליטו לבצע היה
ללכת לספרייה כשיסגרו את החנות, ולחפש בין הספרים על מקרים בהם
נתגלו המכשפים על ידי בני האדם בעבר.
הפיתרון האמיתי נמצא כאשר בק בא לבקר את אמילי, לקראת שעת
סגירת החנות. הוא בא במטרה לספר לה דבר כלשהו, אבל לנוכח הבעיה
שלהן הוא אמר בפשטות: "למה שלא תלכו לג'אנט ותספרו לה על מה
שקרה? היא תדע מה לעשות."
מיד אחרי שסיים את דבריו, והשעה תשע הגיעה, יצאו שלושתם בריצה
לביתה של ג'אנט, הקרוב לכיכר העיר. למרות שלא היה להן מושג
בתחילה היכן מורתן גרה, בק היווה להן מורה דרך.
בתחילה רגזה ג'אנט כשסיפרו לה על שאירע, אבל לא בדיוק על אמילי
אלא על המקרה המקומם הזה, והיא הסכימה לעזור להם.
היא החליטה לפנות לפרופסור רייקלס, הפרופסור שבאותו היום ערך
להם את ההרצאה בטירה על היסטוריית המכשפים, ועשתה זאת בצורה
המוזרה ביותר שאמילי ראתה מימיה.
היא הוציאה מתוך כד קטן שנח על השולחן בסלון ביתה מין אבקה
בצבע סגול קסום ונוצץ, ופיזרה אותה על השולחן בצורת מעגל קטן,
ואז אמרה את הלחש האישי שלה.
פתאום נפער חור בתוך השולחן, בתוך תחומי מעגל האבקה, ולאט לאט
התמלא במראהו של חדר, או יותר נכון, תקרתו של חדר. פרצופו
המזוקן של הפרופסור הופיע כמביט מטה, אליהן, והוא אמר בקול
ברור ובחביבות: "שלום ג'אנט, מה שלומך?"
"אני בסדר, פרופסור," ענתה לו, מדברת אל תוך המעגל. "אבל אנחנו
זקוקים פה לעזרתך באופן דחוף." היא גוללה לפניו את כל שאירע עם
סוזן וביקשה כי יגיע במהרה לעזור. למזלה של אמילי, ג'אנט הייתה
מהטיפוסים האלו שיש להם כוח שכנוע גדול והיא הצליחה לשכנעו כי
יבוא למחרת בבוקר, למרות שהיה עליו ללכת באותה השעה לכנס
משלו.
באותו הלילה הנערה בקושי הצליחה להירדם מרוב המתח. היא פחדה
מהכתבה הזו ומדברים שהיא עלולה לגרום להם, אם סוזן תפרסם
אותה.
נקבע כי כולם ייפגשו בביתה של אמילי למחרת בבוקר. סופי ואנטון
(ששמע על המקרה באותו הערב מפיה של סופי) יישארו לשמור על
החנות, בעוד היא, ג'אנט והפרופסור ילכו לביתה של סוזן יחדיו.
את תוכנית פעולתו של הפרופסור היא טרם ידעה, אבל היא סמכה עליו
לגמרי.
ברגע שהפרופסור הגיע (חמש דקות לפני המועד שנקבע), הם יצאו
לדרך עם ג'אנט, שהייתה שם כבר שעה קודם לכן, שתתה תה ואכלה
עוגה שאמילי אפתה.
הם מצאו את סוזן בביתה, עדיין עסוקה בכתיבת הכתבה, משחזרת את
החלק שהנערה שרפה.
"הבאת תגבורת הפעם, מה?" כעת היא כבר לא המשיכה לכתוב בעת
שדיברה, אלא עצרה והביטה בהם.
"היא לא הביאה אותנו", אמר הפרופסור, "אנחנו מכשפים; אנחנו
יודעים מתי בני אדם, כמוך, מגלים אותנו." סוזן נבהלה לרגע
לנוכח חזותו הבוגרת והמאיימת של הפרופסור.
"שלא תעזו להתקרב אליי!" קראה בפחד, "אני אתקשר למשטרה ויעצרו
את כולכם." באותו רגע אמילי הבינה שג'אנט מפחדת על חייה, מפחדת
שהמכשפים יפגעו בה בכוחותיהם.
"המשטרה שלכם לא תפריע לנו", אמר לה הפרופסור בנימה מרגיעה.
"אנחנו לא מתכוונים לפגוע בך."
"סוזן, בבקשה, אל תקשי עלינו", ניסתה אמילי לעזור. "כל שאנחנו
רוצים זה שלא תפרסמי את הכתבה הזאת."
"אני אפרסם אותה ועוד איך!" אמרה סוזן בהתגרות ששקטה מיד
כשהמשיכה, בגלל מבטיהם החמורים של שלושת המכשפים סביבה: "אני
חייבת לפרסם את זה. יפטרו אותי מהעיתון אם לא... הם נתנו לי
להוכיח את עצמי בכתבה הזו ונכשלתי אפילו כאן. עליכם להבין
אותי."
"סוזן יקירתי, מה את מעדיפה?" ניסה הפרופסור להסביר לה את
עמדתו בעדינות. "שתפרוץ מלחמה בין מכשפים לבני אנוש, או להיות
ענייה?"
היא השפילה את מבטה, נבוכה. היא לא רצתה שדבר מהשניים יקרה,
אבל בעומק לבה נטתה באותו הרגע להסכים עם הפרופסור בנושא.
"אבל... אני... אני..." נותרה חסרת מילים, "אני לא רוצה להיות
ענייה..."
"שאלתי מה את מעדיפה?" תבע הפרופסור.
"אני... אני באמת לא יודעת", השיבה לו.
"בואי, סוזן חביבתי, ואספר לך דבר או שניים על מכשפים..." דיבר
הפרופסור בשלווה מרגיעה, כמו סבא שמספר סיפור אגדה לנכדתו
הקטנה, ואז פתח בהרצאה ארוכה בנושא שהכיר הכי טוב - היסטוריית
המכשפים.
כעבור שעה קלה בלבד סוזן השתכנעה לחלוטין שעדיף לה למות מעוני
ומרעב ולא לפתוח את המלחמה מחדש.
בצאתם מביתה בחזרה לביתה של אמילי, שהזמינה את כולם לתה ולעוגה
אצלה, הסתובב הפרופסור לרגע אל סוזן ושאל אותה אם יש ברשותה
דבר-מה שהיא כתבה. הוא חשב לתת לה לעבוד אצלו, במשרדו, כשוליה
או כמזכירה.
הגברת בכובע האדום מלמלה מילות תודה נרגשות לפרופסור ודמעות
עמדו בעיניה לנוכח ההצעה הנדיבה, אבל הייתה זו אמילי שבלבה
הודתה לפרופסור הכי הרבה.