[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                       נשף תחילת השנה

האחד בספטמבר באותה שנה הגיע, יום תחילת הלימודים של אמילי
בבית הספר למכשפים 'קריגטון'.
באותו הבוקר היא איחרה לקום. היא שטה לביתה של סופי בסירת מפרש
קטנה שלמדה לתפעל במהלך השבוע האחרון וקיבלה במתנה לכבוד פתיחת
החנות הקרבה. המרחק בין שני הבתים היה של רבע שעה בלבד, בזכות
הסירה.
כשהגיעה אמילי באותו הבוקר לרציף ליד ביתה של גלוריה, נודע לה
מפיה של סופי כי הן ישוטו לבית הספר בשביל להגיע לנשף, בספינה
שזה עתה ראתה עוגנת ברציף. היא אף סיפרה לה על החתול החדש שלה
שפשוט נעלם באותו הבוקר מסיבות בלתי ידועות, אבל לעומת הספינה
הגדולה שעמדה מולה, היא פשוט לא הרהרה בכך יותר מדי, אם בכלל.
רק בשעת צהריים אמילי וסופי עמדו מוכנות לצאת על הרציף לצד
הספינה. עמדו שם עשרה תלמידים בני גילן בערבוביה, בין היתר
מכשפים בוגרים יותר, תלמידי בית הספר והוריהם.
חמש דקות לפני אחת נשמע צופר הספינה, וקול שהגיע מרמקול מעל
ראשי האנשים קרא לכולם לעלות על סיפונה.
אמילי מיהרה לעלות למעלה יחד עם סופי ונתקלה במישהו בדרכה, אך
לא נותר לה זמן אפילו לסובב פניה ולהתנצל בפניו. מיד אחר כך,
כשעלתה במדרגות הניידות מעל המים, היא מעדה וכמעט נפלה לנהר,
אך מישהו תפס אותה בידה וסייע לה להתרומם. כל כך מפוזרת ומלאת
חיפזון היא הייתה באותו הבוקר.
"תודה," אמרה לו ונעצרה לרגע כדי לנשום ולסדר את בגדיה. "על לא
דבר," מלמל הזר שעזר לה לקום והיא הרימה אליו את מבטה. הוא היה
אחד מבני הכיתה שלה, בעל שער בלונדיני בהיר וארוך, אסוף,
ועיניים ירוקות בהירות. כל מראהו כולו היה נאה מאוד, גבוה
וחסון למדי. לרגע, היא לא יכלה להסיר ממנו את מבטה, כאילו פניו
כישפו אותה אליהן.
רק כאשר משכה אותה סופי בידיה לתוך הספינה היא שמעה את הקריאות
שמאחוריה הדורשות ממנה להזדרז, ומראהו נעלם מפניה.
הספינה של בית הספר הייתה ספינת מפרש ענקית מעץ, שבנויה כספינה
עתיקה מימי קדם או מתוך אגדה כלשהי על פיראטים, וזאת בזכות
התחריטים שעליה ודרקון העץ המגולף בדייקנות בחרטומה. לדעתה,
הייתה זו הספינה היפה ביותר שהיא ראתה מעודה.
כחמש דקות לאחר שעלתה, הורם העוגן והם יצאו לדרך. אמילי ישבה
על ספסל בצדי הסיפון, ליד סופי.
השיט היה עליז מאוד. הכל דיברו, צחקו ונהנו ממזג האוויר הקיצי
של אותו היום ומהרוח הקרירה שנוצרה כתוצאה ממהירות הפלגתה של
הספינה. גם הנוף תרם את חלקו לאווירה הנעימה. שדות, הרים,
כפרים ויערות רבים חלפו על פניהם, נמים בשלוותם לאורך גדות
הנהר.
רק כעבור מספר שעות, כשהנוף שסבב אותן התחיל לשעמם את שתי
הבנות, הן ירדו לבטן הספינה ושם מצאו את אנטון, שניסה להירגע
ממחלת הים שתקפה אותו במקום שקט יותר מאשר על הסיפון, ובינתיים
התיידד עם תלמידים מבית ספרם. הן הכירו מספר תלמידים והתחברו
עמם.
עד מהרה עלה אנטון בחזרה לסיפון במטרה לחפש את חברו האובד מיום
הקניות בחנות השרביטים. שעה אחר כך חישבו לעלות גם הן חזרה
למעלה, אך אז אחת הבנות, ששמה היה ג'וליה, הוציאה מתיקה לוח
דמקה וביקשה מהן להצטרף אליה למשחק. היא הייתה בת כיתתן שמצאה
חן בעיניהן למדי, נערה יפהפייה עם גוף חטוב ונאה ושער בלונדיני
בהיר, כמעט זוהר, ארוך וגולש.
במשך קרוב לשעתיים הן ישבו ושיחקו איתה, וברוב המשחקים ניצחה
סופי, הנבונה מביניהן, עד שהופרעו על ידי נער נוסף מכיתתן,
שמאז הגעתו לבטן הספינה לא הפסיק להציק לכל היושבים שם.
"ומה יש לנו כאן?" לגלג הנער בזדוניות כשהגיע אליהן לאחר שסולק
מקבוצה הקרובה אליהן. "מי אם לא ג'וליה הקטנה! בתו של ראש
העיר, רוג'ר דריאקו." הטון שלו היה מזלזל ומעליב, אך ג'וליה
התעלמה ממנו בנחרצות והמשיכה לשחק, אף שלא ביתר תשומת לב, כי
אמילי, שלא הייתה מוצלחת במיוחד במשחקי אסטרטגיה, מצאה דרך
לנצח אותה.
"מה קרה?" המשיך הנער בעוקצנותו המעיקה, "לא נאה לך לענות
לפשוטי העם?"
"מה אתה רוצה, ריצ'ארד?" נכנעה ג'וליה לכעסה שניכר היטב
בקולה.
"קוראים לי ריצ'י, זה קודם כל", אמר הנער, "ומה קרה שאיבדת את
הנימוסים המקסימים שלך?"
"אולי תעזוב אותה ואותנו בשקט?" התערבה אמילי.
"ומי את שתתני לי פקודות?" שאל בלעג, מרים גבה אחת לעברה. היא
כבר פתחה פיה על מנת לענות לו כשהוא הוסיף ואמר: "בעצם, אני
חושב שאני יודע מי את... ראיתי אותך בספר הזה! את בת למשפחת
גרינלר... את היורשת."
אמילי הביטה בו כאילו יצא מדעתו לחלוטין. לא היה לה שמץ של
מושג על מה הוא דיבר בכלל, אבל לפי נימתו הבטוחה היא הבינה
שהוא רציני ושהוא לא צוחק עליה, במקרה.
ריצ'י כנראה הבחין במבט המבולבל שעל פניה משום שאמר לה
בעוקצנות מרושעת: "מה, את לא יודעת מי את? אלוהים, את טיפשה...
לא, מעוררת רחמים. זו המילה הנכונה." והיא באמת הרגישה כל כך
טיפשה וכל כך מעוררת רחמים באותו הרגע כשלא הבינה על מה הוא
מדבר.
"לפחות לה אין ראש בגודל של סיכה," העירה סופי, "בשונה ממך,
אידיוט!"
"אף אחד לא ביקש ממך להתערב", השיב לה בתגובה, "את הילדה
הנטושה של גלוריה מהרציף, לא? דווקא מתאים ששתי היתומות יהיו
חברות. בטח יש לכן הרבה מאוד במשותף." כעת נעמדו שלוש הבנות על
רגליהן באיום.
"קדימה, בנות", אמרה ג'וליה תוך הפניית מבטה אליהן, "בואו נלך
מפה."
"כן!" אמר ריצ'י בהנאה, "קדימה, לכו מפה בנות, יותר טוב כשאתן
לא כאן."
"לא," עצרה אמילי את ג'וליה, שכבר פנתה ללכת, בדבריה. "אין
סיבה שנלך בגלל אפס כמוהו, זה בדיוק מה שהוא רוצה שנעשה." היא
שלחה בו מבט מתעב אחד לפני שהתיישבה חזרה במקומה. ריצ'י הביט
בה במבט דומה לפני שפנה לדרכו, להפריע למישהו אחר.
לאחר שהלך השתררה בין הבנות שתיקה מביכה. רק כעבור דקות ארוכות
אמילי שברה אותה ראשונה כשדרשה: "מישהי מוכנה בבקשה להסביר לי
למה הפוץ הזה התכוון?"
"אל תסתכלי עליי," אמרה לה סופי, "אם הייתי יודעת משהו, כבר
היית יודעת אותו בעצמך."
"אני לא יודעת הרבה על הנושא," אמרה ג'וליה בהיסוס, "אבל אני
יודעת משהו על משפחת המלוכה.
"אני יודעת שעד לפני תשע שנים, כמעט עשר, היו מלך ומלכה
למכשפים, אבל היה גם את מגנו, מכשף אחד שטוענים שהוא משושלתו
של לדרא, שרצה להשתלט על כס המלכות בטענה שהוא צריך להיות המלך
וכי הוא הטוב ביותר לכך, במקום המלך שהיה.
"בתחילה הוא ניסה לשכנע את המכשפים שימליכו אותו, שיהפכו להיות
נתיניו, ואפילו היו חלק ניכר שהסכימו עם דרכיו ורצו לסלק את
המלך האמיתי, אבל היו יותר שהיו נאמנים למלך.
"מתוך ייאוש, מגנו רצח את המלך ואת המלכה. כשנפוצו הידיעות על
מות המלך ואשתו, חיפשו נתיניו הנאמנים כל כך יורש עצר בעל דם
מלכותי, אך מאחר שבנם הקטן של השליטים מת אף הוא, ולא היו לאף
אחד מהם אחים או אחיות, נמצא רק כי הורישו את מרבית הונם
והצהרה בה הם אומרים כי אם יקרה להם משהו הם רוצים שזוג אחד,
בקי ודיוויס גרינלר, יהיו יורשי הכתר בשל קרבתם למלך ולמלכה.
"הזוג החדש בשלטון חשש מאוד שהדבר ייוודע למגנו, בגלל שלושת
ילדיהם הקטנים, ולכן ברחו מארמון בנליס והתחבאו בעיר של אנשים
רגילים בלבד, שבה הם חיו בתור אנשים רגילים לחלוטין.
"מגנו עלה על התוכנית שלהם מהר מאוד ורקם מזימה נוראה שגרמה
לכך שבעיר שבה חיו, כולם יחשבו כי הם מטורפים וייקחו מהם את
ילדיהם בטענה שהם אינם כשירים לגידול ילדים. מזימה זו הצליחה
לו, אך הוא לא הצליח לעצור אותם עד שהם נהרגו בתאונה קטלנית
שהוא היה האחראי לה.
"לא יודעת הרבה על מה שקרה עם מגנו, אבל אומרים שגם הוא מת ואף
בנסיבות מסתוריות ביותר ובנו היחידי לא היה מתאים לרשת אותו.
הוא היה יותר מדי צעיר ופזיז וענייני מלכות לא עניינו אותו.
"לאחר שפרש מתפקידו התפתח תוהו ובוהו מוחלט בממלכת המכשפים ולא
היה כל שליט שיאחד את הממלכה.
"עכשיו, תמיד היו שמועות שלגרינלרים הייתה בת שלישית, גדולה
יותר, והיא היורשת החוקית של המלוכה, אבל אלו תמיד נחשבו
לשמועות. הספר שהוא קרא, אם אני לא טועה, הוא ספר בשם 'סיפורים
אמיתיים על כל המכשפים' והוא סוג של ספר רכילויות שמתעסק
בדמויות מוכרות בעולמנו.
"אף אחד לא באמת מאמין למה שכתוב בספר הזה, אבל אני יודעת
שמופיעה שם תמונה שלך, לצד הסיפור המסתורי על היעלמותך לעולם
בני האדם, כפי שהם קוראים לזה... מלבד זאת, אני בטוחה שהוא
טעה, יש עוד בנות בשם אמילי גרינלר שנראות כמוך, לא?"
ג'וליה סיימה את דבריה אבל אמילי לא יכולה הייתה להגיד דבר.
היא הקשיבה בתשומת לב, לוכדת כל פרט במוחה, מחברת דברים
ומרגישה איך תחושה מוזרה מתעוררת בקרבה, תחושה שהיא הביטה בפזל
לא גמור כל חייה וכעת, משהושלם, היא לא אוהבת את התמונה שנבנתה
והתגלתה.
הבנות ישבו ושתקו לאורך זמן רב, עד שאנטון ירד שוב לבטן הספינה
ובידיו החתול החדש של סופי. הוא דיווח כי לא הצליח למצוא את
אותו חבר מהחנות בשום מקום, אבל הוא כן מצא את החתול, שכנראה
עקב אחריה לספינה בצהריים. הם החליטו לסגור אותו בתוך הספינה
בזמן הנשף ועד שיחזרו לעיר.
בשתיקה, בעזרת עיניהן ובעזרת הקרבה שנוצרה ביניהן תוך זמן קצר
מאוד, ויחד עם חיבה גדולה מאוד אחת לשנייה, הן הסכימו ביניהן
שאין צורך לספר לאנטון דבר על הדברים ששמעו מפיה של ג'וליה.
אמילי, סופי ואנטון עלו לסיפון כשהשמש שקעה כבר והשעה הייתה
כמעט שבע בערב. הנהר נראה כפס שחור תחתיהם והספינה הפליגה
בשקט, מפלחת מדי פעם את המים בקול התזה רגוע וקל. למרות שניתן
היה לראות את ניצוצות הכוכבים בשמים, הלילה היה כבר קריר.
שבע שעות ארכה כל ההפלגה ובשעה שמונה בערב בדיוק הם עגנו ברציף
המואר במאות אורות פנים לבנים, שעליו חיכו להם המורים.
התלמידים הבוגרים הצטרפו למוריהם ולכיתותיהם ונעמדו בשקט,
מסודרים בקבוצות.
מבין כל האנשים שאפפו אותם, ניצבה רק אחת, נישאת מעליהם ומקבצת
אותם, המורה שלהם. אישה כבת ארבעים בערך, בעלת שער חום בהיר,
אסוף לצמה ארוכה, הלבושה בבגדים מוזרים במיוחד - שמלה שחורה
ארוכה שעליה רקומים כוכבים כסופים קטנטנים, ומעליה גלימת קטיפה
בצבע הלילה. על ראשה חבשה מצנפת מחודדת שאף עליה היו רקומים
כוכבים. על פניה הייתה ארשת רצינית, אך חביבה.
"שלום לכם, תלמידי מארין-וואלי", בירכה האישה את התלמידים
החדשים. "בקרוב יגיעו התלמידים מסנט-מרסיל, ואז נוכל כולנו
לעלות לטירת בית הספר ולחגוג את נשף תחילת השנה." לאחר דבריה
הם פשוט עמדו וחיכו תחת אור הפנסים לבואם של שאר התלמידים.
בינתיים, אמילי סרקה את כל חברי כיתתה.
היא הכירה מעל מחצית מהם, וכעת גם פניהם של אלו שלא הכירה
נחרטו בזיכרונה. אחד מהם היה אותו הנער שעזר לה כשמעדה בעלייתה
לספינה. גם הפעם נעצר מבטה עליו.
לא עבר זמן רב מדי לפני שרכבת צצה לה, כמו משום מקום, בשאון
גובר ובמהירות עצומה, מתוך החושך העוטף. ממנה יצאו תלמידי
סנט-מרסיל.
לאחר שאלו התקבצו בכיתותיהם, עלו הכיתות הבוגרות דרך שער הרציף
אל תוך החשכה, משאירים רק את התלמידים החדשים למטה עם מורתם.
"ערב טוב לכולכם, תלמידים חדשים", היא פתחה כשכולם שתקו סביבה.
"ברוכים הבאים לבית הספר קריגטון. אני ג'אנט מאקריד, ואהיה
אחראית על הכיתה שלכם לאורך כל שנות לימודיכם כאן. השנה, אהיה
הכתובת לכל בעיותיכם ושאלותיכם בעיר שבה בחרתם לחיות ותפקידי
הוא בעצם לפקח עליכם. בשנה הבאה אהיה מחנכת הכיתה שלכם, פה
בבית הספר עצמו.
"למקרה שמישהו מכם טרם הבין, בית הספר הזה פועל בצורה הבאה -
במהלך השנה הראשונה אתם גרים בערים שבחרתם, סנט-מרסיל או
מארין-וואלי, כדי שאנו, הממונים עליכם בבית הספר, נדע מי מכם
מתכוון באמת ללמוד ומי מכם איננו תלמיד מן המניין. בנוסף,
במהלך השנים הבאות, אתם תשובו ותחיו בעיר, בשנתכם השלישית
ובשנתכם החמישית והשביעית, למשל, במטרה להסתגל לחיים בין בני
אנוש בעולמם שלהם.
"בשנתכם השנייה פה, אם לא תסולקו בראשונה, אתם תלמדו פה, בטירת
קריגטון, ותחיו בה. הלימודים בשנה זו יהיו יותר אינטנסיביים
והרבה יותר מדעיים ומסובכים, ואנו פה מצפים מכם למצוינות
לימודית וחברתית כאחת. בנוסף לשנתכם השנייה, אתם תלמדו בטירה
גם בשנתכם הרביעית והשישית.
"בזמן שהותכם בעיר, יישלחו אליכם אחת לשבוע חמישה מכתבים
במקצועות שונים המכילים כל אחד כישוף או שיעור שונה, אשר אותם
תצטרכו ללמוד ולבצע עד סוף השבוע. בנוסף, פעם בשבועיים אתם
תתכנסו פה להרצאה או שיעור מיוחדים.
"וכעת, לדבר הרבה פחות מדכא מלימודים - חמשת נשפי החגים שלנו
יתקיימו בטירה והם: נשף תחילת השנה, נשף ליל-כל-הקדושים, נשף
סנטה קלאוס, נשף האביב (המכונה גם נשף האגדות) והנשף האחרון,
בסוף השנה, הלא הוא נשף סוף השנה.
"היום יתקיים, בעוד מספר דקות, הנשף הראשון. אנחנו מתחילים
לאחר כבר, אז בבקשה, אני דורשת מכם התנהגות הולמת כיאה לתלמידי
קריגטון המעולים שלנו. בטור בבקשה, אחריי." ובכך היא סיימה את
הנאום הארוך והמייגע שלה שגרם לאמילי לרעוד תחת בגדיה הקצרים,
הלבנים.
מדהים היה לראות איך דקה לאחר מכן כל עשרים תלמידי הכיתה
הסתדרו בטור ישר לפי שמותיהם והחלו עולים לעבר בית הספר בעקבות
התלמידים הבוגרים. היה בה משהו שאמילי ראתה בו סמכותיות רבה
ומנהיגות מוצלחת.
לאחר שעברו את השער הם נכנסו לשטח בית הספר. סביבם היו גנים
רבים ומפוארים ומדשאות רחבות ידיים. הם הלכו הרבה מאוד עד
שהגיעו לפתח הטירה ובדרך עברו על פני גנים רבים שחלקם נראו כל
כך מטופחים וישרים, ממש כמו אבנים, וחלקם היו פראיים כל כך
שדמו לג'ונגלים עבותים.
לפני דלת הטירה הענקית חיכו להם כל מאה שמונים ושניים התלמידים
הבוגרים יותר של בית הספר, עומדים בשורות, לפי כיתותיהם,
וכעשרים מוריהם עמדו בשורה הראשונה, מקדימה. מאחורי כולם
התנשאה הטירה, מרובת מגדלים, מגדלונים וצריחים ואלפי חלונות
מוארים באור כתום.
לפתע, אחד המורים המכובדים למראה, התרומם באוויר ונעצר מעל
לראשי האנשים. גופו זרח באמצעות כישוף מעליהם, באופן כזה שכל
אחד יכול היה להבחין בקטון קמטיו הזקנים.
"ערב טוב לכולכם, ילדיי!" אמר המורה בהתרגשות גוברת. "ברוכים
הבאים לקריגטון! למי מהתלמידים החדשים שעוד לא יודע, אני הוא
סר אמריס ריפלטונג ואני הוא מנהלו של המוסד המפואר הזה."
מחיאות כפיים קטעו לרגע את דבריו.
"עכשיו, כשכולנו מכירים אחד את השני, הבה נתחיל בנשף! אבל לא
לפני שנשמע שוב את המנון בית הספר שלנו לכבוד התלמידים
החדשים." חלק מהתלמידים הבוגרים הביעו מחאה על-ידי אנחות
כבדות, אך בכל זאת כולם הצטרפו לשירה משהחלה:

"כולנו פה בשביל ללמוד
כולנו כאן כדי לדעת יותר
כולנו פה, גם בנים, גם בנות
כולנו כאן בכדי ללמוד לכשף
רק המכשפים הטובים ביותר
אלו שבאמת רוצים ללמוד
לפה כולם מגיעים
לומדים ומשכילים עוד ועוד
את בית ספרנו נשבח פה
כי הוא הכי טוב
האביב תמיד פורח בו
נודה למנהל
הסוף"

"ועכשיו, אנחנו יכולים להיכנס ולהתחיל סוף כל סוף את נשף תחילת
השנה שלנו", הכריז המנהל באושר. באופן מיידי, כל התלמידים
הבוגרים שעמדו בשורות, הסתובבו ונכנסו דרך דלתות הטירה בקולות
עליזים. אחריהם נכנסו המורים ואחריהם נכנסו תלמידי השנה
הראשונה כשבראשם ג'אנט.
האווירה העליזה השפיעה על אמילי והיא כמעט הצליחה לשכוח את כל
הידיעות המפתיעות שנודעו לה רק כמה שעות קודם לכן על עברה
המסתורי, ככל הנראה.
בתחילה הם נכנסו לתוך אולם נהדר, מקושט באלפי נרות, אך לא היו
אלו הם שהאירו אותו. נראה היה כאילו האולם עצמו היה מקור האור,
כאילו הזוהר בקע מקירותיו, מתקרתו ואפילו מרצפתו.
הם חצו את האולם במהירות, בעקבות ג'אנט, שוב בטור ישר להפליא,
והגיעו לדלת עצומה בגודלה שנפתחה לבדה, שמאחוריה היה האולם
המרכזי, העצום והנפלא מכולם בטירה.
מאות שולחנות היו פזורים בצורה מסודרת, איכשהו, בצדי האולם
הזה, עמוסים במאכלים משובחים, וסביבם ישבו התלמידים שכבר
נכנסו, ובמרכז האולם הייתה רחבת ריקודים חלקה, מוארת באור בהיר
שבקע ממנה עצמה.
"תלמידים, שבו בבקשה", אמר המנהל שקם ממקום מושבו בקצה האולם.
לצד המורים האחרים, הוא נראה שמח וזוהר מאוד. "עוד מעט נתחיל
בנשף, אבל קודם כל- אוכל!" ובזאת כולם, תלמידים ומורים כאחד,
התיישבו לאכול.
בשולחנה של אמילי ישבו עוד מלבדה סופי, אנטון וג'וליה, עד אשר
הצטרפה אליהם נערה נוספת, תלמידה בוגרת כבת שבע-עשרה או
שמונה-עשרה, בעלת עיניים שחורות ושער שחור ודמותה כדמותו של
אנטון.
"אנג'לה!" קרא אנטון בשמחה, "חיפשתי אותך פה, מקודם... זאת
אחותי, אנג'לה", אמר לבנות המשתאות.
"היי אנט!" חייכה אנג'לה וחיבקה את אנטון חיבוק חם, "מי החברות
שלך?"
"זאת סופי, את בוודאי זוכרת אותה", אמר אנטון, "היא הבת של
גלוריה קליברן מהשכרת הסירות..."
"אני זוכרת אותך," אמרה אנג'לה לסופי, "כבר שנים שלא ראיתי
אותך! כמה השתנית."
"וזאת אמילי", המשיך אנטון, "היא חברה של סופי. את כנראה לא
מכירה את ההורים שלה, הם לא מהעיר, בקי ודיוויס גרינלר."
"קוראים לך אמילי גרינלר?" שאלה אנג'לה ברצינות שהשתלטה עליה
לפתע. אמילי הנידה בראשה כי כן.
"וזאת ג'וליה דריאקו", דיווח בגאווה לאחותו, לא שם לבו לכך
שהבעת פני אנג'לה הפכה לרצינות תהומית. "היא בתו של רוג'ר
דריאקו, ראש העיר", המשיך.
המשך הסעודה היה נעים הרבה יותר. אנג'לה התבררה כנחמדה וחכמה
כאחיה והאוכל הטוב תרם את חלקו לתחושת השלווה והנעימות שליוו
את הארוחה, שארכה יותר משעה וחצי, עד שהתחילו הריקודים.
חמש דקות לפני השעה עשר, אנג'לה עזבה את השולחן, ורק מאוחר
יותר התברר להם שהיא הייתה שייכת לצוות שארגן את נשפי בית הספר
ולכן גם לא הייתה ברציף יחד עם כל שאר התלמידים הבוגרים. היא
הגיעה לטירה יום קודם לכן, יחד עם מארגני המסיבות הנוספים, סטן
וג'קנס מכיתתה.
על השאלה שהתרוצצה במוחה של אמילי, מדוע לא הייתה בביתה לאורך
כל השבוע שלפני תחילת הלימודים, איש לא ענה והיא אף לא שאלה
מחשש לפגוע ולהעכיר את האווירה.
כלי נגינה הועמדו על במה מוגבהת בלב הרחבה, ומשהועמדו שם, החלו
לנגן בעצמם, ללא כל נגנים שניגנו בהם.
רוב התלמידים הבוגרים עלו על רחבת הריקודים, אבל התלמידים
החדשים עוד נמנעו מלהגיע לשם משום ביישנותם וחוסר ביטחונם.
נראה היה כי רק אנטון וסופי העזו לעלות ולרקוד עם השאר וזאת
משום שסופי שכנעה את אנטון הביישן להצטרף אליה. כשראו אותם
התלמידים החדשים, הם החלו עולים לבמה בזרימה איטית אך קיימת.
אמילי העדיפה כבר מן ההתחלה להישאר ולשבת, בעיקר משום שהעבר
חזר ורדף אותה במחשבותיה. היא העדיפה להישאר ולשבת למרות שכבר
שלושה בנים הזמינו אותה לרקוד, רובם מהכיתות שמעליה, בנים שהיא
בכלל לא הכירה.
ואז ניגש אליה הנער הבלונדיני, אותו הנער מכיתתה שעזר לה לעלות
על הספינה כשמעדה בצהריים, וביקש שתרקוד איתו כעת. היא לא
התכוונה לרקוד בכלל באותו הערב, אבל משהו בו או בה גרם לה
להסכים לבקשתו.
הם רקדו לאורך שני שירים קצביים והיא לא יכולה הייתה שלא
להבחין כמה תנועותיו יציבות, מאומנות. לאחר מכן, רקדו לאורך
שיר שקט, איטי ורגוע, כך שהיו צמודים אחד לשני.
היא חשה בחומו של הנער, קרוב אליה, חשה בידיים החובקות את
גופה. כשנגמר השיר הזה, הם החליטו להתיישב ועשו זאת בדממה עד
שנזכרה אמילי כי לא שאלה אותו בכלל לשמו.
"קוראים לי מייקל", אמר לה לאחר ששאלה. "מה שמך?"
"אני אמילי..." היא אמרה. מייקל חייך חיוך מוזר ומסתורי שהיא
לא הבינה את פשרו באותה העת. שוב השתררה שתיקה, עד שהוא הלך
להביא להם דבר מה לשתות מאחד השולחנות סביבם. הוא לא חזר לאורך
זמן רב, אך היא לא שמה לבה לכך. היא הייתה שבויה במין חלום או
הזיה ובתחושה שכל מה שקורה סביבה אינו אלא תעתוע או אשליה.
רק אחרי שעברו להם עשרה שירים בערך, חזרה סופי והתיישבה לצדה,
אולם תוך שתי דקות היא שוב רצתה ללכת, הפעם החוצה, לנשום קצת
אוויר צח. מכיוון שמייקל טרם חזר ולא נראה באופק, הסכימה אמילי
להתלוות אליה ושתיהן יצאו לגן פרחוני, מסודר ומטופח בפתח
הטירה.
הן טיילו יחד לאורם הבהיר של הירח והכוכבים, כשרוח קרירה מנשבת
על עורן החם מפאת החום של הנשף. הן דיברו כל אותו טיול על
הנשף, עד שחזרו ומצאו עצמן שוב מול פתחה של הטירה.
לפתע, הן שמעו את קולו של אנטון, בוקע מאחורי אחד השיחים
הסמוכים להן. הן פנו לגשת אליו, כשהצטרף אליו קול נוסף ולא
מזוהה של אדם זר, שגרם להם להקשיב.
"מסיבה נחמדה, נכון?" שאל אנטון.
"כן, אני מניח", ענה לו הקול.
"אתה בכלל רקדת, בק?" תהה אנטון.
"לא, לא ממש", השיב הקול שנשא את השם 'בק', "לא כל כך היה לי
עם מי."
"אבל מה עם החברה הזאת שלך?" הקשה אנטון, "זאת שסיפרת לי
שאמורה להיות פה, זו שאתה מחפש כבר המון זמן?"
"אני לא חושב שהיא תרצה לרקוד איתי", השיב הקול הזר, "היא
בוודאי לא תזהה אותי אחרי כל השנים שעברו. מלבד זאת, ראיתי
אותה כבר רוקדת עם מישהו בנשף."
"אז מה?" אמר אנטון, "זו מסיבה. אתה יכול להשתחרר קצת. אני
בטוח שהיא תסכים אם תזמין אותה. בחיי, אני בטוח שכשאתה רוקד
אתה מתכנן את הצעדים שלך מראש..."
רגע של שקט עבר ביניהם; הבנות מאחורי השיח השתדלו שלא לפלוט
אנחות עצובות על אומללותו או ביישנותו של הנער הזר, בק.
"בוא, נחזור פנימה", אמר אנטון, "אני אפילו אזמין אותה לרקוד
איתך, אם אתה מתבייש כל כך. עדיף שמישהו יעשה זאת כי בקצב שלך
אתה תזמין אותה לרקוד בנשף סוף השנה. מי זאת בכלל? איך קוראים
לה, לחברה שלך?" סיים אנטון בשאלה.
"קוראים לה אמילי..." אמר לו בק. הנערה, מאחורי השיח, נתקפה
בהלה. היא חשבה שהספיקו לה הגילויים והשאלות המטרידות ליום
אחד, והנה, עוד מישהו שמכיר אותה והיא כנראה אפילו לא מכירה את
עצמה. סופי ניסתה להרגיע אותה במבט שקט שאומר כי אין הרבה
סיכוי שזו היא, האמילי שהוא מדבר עליה, אך הנער המשיך ואמר:
"אמילי גרינלר."
"אני מכיר אותה!" קרא אנטון בשמחה. "בוא איתי, אני חושב שהיא
תסכים אם תבקש ממנה, היא מאוד נחמדה." והם קמו מהספסל שישבו
עליו מצדו השני של השיח והלכו משם בחזרה לטירה.
לשנייה חטופה אחת הצליחה אמילי לראות את פניו של הזר, אך זה לא
נראה לה מוכר משום מקום שהוא בזיכרונה. היא קיוותה שזה בשל
החושך או בשל הזווית שבה ראתה את פניו.
"מה אני אעשה עכשיו?" שאלה אמילי את סופי בייאוש אחרי שזוג
הנערים נעלמו.
"את הולכת לרקוד איתו, כמובן", השיבה חברתה בביטחון. "אולי
תצליחי לגלות מי הוא וכמה פרטים על העבר שלך." היא הסכימה
ושתיהן פנו והלכו משם בחזרה לטירה, הישר לשולחן שבו ישבו קודם,
על מנת שיהיה קל לאנטון ובק למצוא אותן. לא עבר זמן רב לפני
שאלו מצאו אותן.
כעת יכלה לראות את הנער באור ובצורה ברורה למדי, אך הוא עדיין
לא נראה לה מוכר. אם הנער הבלונדי הקסים אותה, הרי זה פשוט
כישף אותה אליו. הוא היה נאה מאוד, תווי פניו כמעט אציליים
משום טוב הלב שהביעו והאומץ. הוא לא נראה כמי שמתבייש להזמין
מישהי לרקוד איתו.
עיניו היו מרכז תשומת לבה - עיניים כחולות כהות, מעט עצובות,
מזכירות לה במשהו את עיניה שלה. עליהן ועל מצחו הבהיר נפל שערו
- ארוך, אך לא כשל מייקל, וצבעו חום בהיר. מלבושיו היו כשלה -
לבנים ומהודרים.
"היי בנות!" קרא אנטון כשהגיעו אליהן. "תכירו, זה ההוא מחנות
השרביטים, בק."
"היי, אני אמילי", הציגה את עצמה, מביטה היטב לעומק עיניו
בניסיון להתרכז ואולי אף להיזכר מאיפה הוא מוכר לה, למרות
שאפילו תחושה של מישהו דומה מעברה לא עברה בה. "וזאת סופי",
הציגה את חברתה שעיניה המלוכסנות סרקוהו בהתלהבות מכף רגל ועד
ראש.
"האם תרצי לרקוד, אמילי?" שאל בק בנועם. עיניו לא עזבו את
עיניה.
"כן," השיבה הנערה, "אני חושבת שכן." ההקלה ניכרה בפניו
ובתנועותיו כשהובילה אל רחבת הריקודים בחיוך מתוק.
הם רקדו לצלילי המוזיקה שבקעה מן הכלים ללא הנגנים במשך רבע
שעה כמעט, שבמהלכה היא הצליחה לדלות ממנו מעט מאוד פרטים על
עברה.
"אני יודעת שאתה מכיר אותי מהעבר", הודיעה לו בשעת אחד
הריקודים השקטים, הקרובים שלהם, אך הוא לא ענה. "מאיפה אתה
מכיר אותי?" המשיכה.
"את לא זוכרת אותי, נכון?" שאל בעצב.
"לא אשקר לך," השיבה, "אין לי מושג קלוש מי אתה."
"יום אחד את תדעי", אמר לה, "ואם את כל כך משתוקקת לדעת מאיפה
אני מכיר אותך, רצוי שתדעי שמחצר המלכות של ארמון בנליס. שנינו
גרנו שם פעם, מזמן."
"מתי זה היה?" שאלה אותו, "אני לא זוכרת כלום מהמקום הזה."
"אני יודע שאת לא זוכרת כלום", אמר, "היינו רק בני חמש או שש
אז, אבל לא זו הסיבה שאינך זוכרת דבר. בואי, נצא החוצה, שנוכל
לדבר בשקט, בפרטיות." והם יצאו החוצה כשהוא מוביל אותה לאחד
הגנים, אוחז בידה החמה. הם התיישבו על אחד הספסלים המרוחקים
מאורות הטירה, מוודאים לפני כן שאין נפש חיה בסביבה שתאזין
לשיחתם.
"הסיפור הוא כזה," פתח כשהתיישבו, "פעם היה מלך למכשפים, אבל
מכשף רשע הרג אותו. אני ואת, לפני מות המלך והמלכה, היינו בני
אצילים בין כל עשרים האצילים שחיו אז בארמון בנליס, וגדלנו
יחד, באותה החצר.
"משום שהיינו שני הילדים היחידים בחצר באותו הגיל ממש, נהגנו
לשחק יחדיו, לאכול יחדיו, לישון יחדיו, ללמוד יחד, ובעצם,
לחיות ביחד.
"הורינו לא ממש הרשו לנו להיות ביחד כל כך הרבה, בגלל
שהשתוללנו המון, אבל זה לא הפריע לנו להמשיך ולשחק, בעיקר לך.
אני זוכר שלילה אחד התגנבת מחדרך לחדרי באמצע הלילה, בפיג'מה,
כדי להמשיך איזשהו משחק חשוב במיוחד או הרפתקה שרצינו לצאת
אליה בגבולות החצר.
"כל הלילה שיחקנו, ובבוקר, כשמצאו אותנו ישנים יחד, הענישו
אותנו שלא נתראה שבוע שלם, אבל שוב, גם זה לא ממש הפריע לנו
להיפגש ולבסוף הם ויתרו על העונש, כמו תמיד.
"אבל כל זה נגמר לפני הרבה מאוד זמן... כשהמלך והמלכה נהרגו
ואצילי בנליס פוזרו לכל עבר. את ומשפחתך עברתם לגור בעיר אחרת,
עיר של רגילים, ומאז נאסר עלינו להיפגש שוב."
"אבל מדוע אינני זוכרת דבר?" קטעה אותו אמילי שהרגישה יותר
ויותר רע עם כך שלא זיהתה את אחד מחברי הילדות שלה.
"את אינך זוכרת דבר משום שהוריך הטילו עליך ועל אחייך כישוף
'שכחות', בתקווה שתוכלו לחיות כאנשים רגילים, בלי שום קשר
לעולם המכשפים, לפחות עד שתתבגרו מעט". אמילי שקטה. היא לא
ידעה מה להגיד על כל המידע החדש והמפתיע הזה והייתה צריכה רגע
קל על מנת לעכל את הכל.
"ומדוע אתה כן זוכר הכל?" שאלה כעבור דקות ארוכות של שקט
ובהייה בפנס הצהוב שלצדה.
"הוריי לא הטילו עליי כישוף כזה", אמר בק, "אני חושב שלא היה
להם הרבה זמן להתעסק איתי בזמן הבריחה הגדולה, ומלבד זאת, אני
לא הייתי בסכנה של... התנקשות. ייתכן אפילו כי רצו שאזכור הכל,
במטרה לספר לעולם מה עשה מגנו, אחרי שכוחו של זה ייחלש, כפי
שניחשו שיהיה."
"כבר המון שנים שאני מחפש אחרייך", הוסיף מאחר שהיא נאלמה שוב.
"חיפשתי בעיתונים, בערי מכשפים, בשמועות, עד שבסוף התברר לי,
כשבאתי ללמוד במארין-וואלי, שאת חיה באותה עיר כמוני ותלמדי
עמי. אין לך מושג כמה שמחתי על ההזדמנות לראותך שוב..."
"זה פשוט מוזר", סיכמה אמילי את תחושותיה. "רק היום גיליתי את
כל העבר שלי בעולם המכשפים. עד אתמול לא ידעתי בכלל שהיה מלך
למכשפים, ועד לפני שבועיים לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה, מכשפים.
זה כל כך מפחיד. כל הדברים החדשים האלו, הידיעות האלו שבאות
אליי כל כך מהר, אחת אחרי השנייה."
היא אמרה לו בדיוק את מה שחשבה והרגישה, כל מה שהיה בלבה,
והמוזר בעיניה היה שהיא הרגישה כאילו היא מכירה אותו כל חייה,
מספיק כדי לספר לו דברים כאלו, דבר שהיה נכון, אף שלא זכרה
אותו.
"גם אני פחדתי פעם", אמר בק, שכנראה חש אף הוא קרוב אליה מספיק
בשביל לספר לה על פחדיו ותחושותיו. "בעיקר כשהכל התחיל
להשתנות. צריך להתרגל לזה. חייבים להתרגל." שוב היה רגע ארוך
של שקט כששניהם ניסו להשתלט על רגשותיהם הסוערים.
"מי שולט עכשיו במכשפים?" שאלה אמילי בסופו של דבר. בק שתק,
חשב לעצמו ואז אמר בהיסוס: "אני חושב שאת היורשת הבאה של הכתר,
היורשת החוקית... בינתיים, לא ניצלת את סמכותך." לרגע, כשאמר
זאת, היא חשבה שהוא מסתיר ממנה דבר מה, אך תחושה זו נעלמה
כלעומת שבאה.
הם המשיכו לשבת שם, על הספסל, ולשתוק עוד זמן מה, עד שהחליטו
לחזור לטירה.
הנשף נמשך עד השעות הקטנות של הלילה ואמילי הספיקה לרקוד עוד
קצת עם בק ולשמוע עוד מעט על חוויות מעברם המשותף, עד שהתעייפה
וחזרה לשבת לצד שולחנה מתחילת הערב. מייקל נראה מרחוק, רוקד עם
מישהי יפהפייה ובוגרת.
שוב הם שטו בספינה, הפעם בדרכם חזרה אל העיר, מותירים מאחוריהם
את התלמידים הבוגרים שלימודיהם באותה השנה נערכים בטירה.
הפעם לא ישבו עוד על הסיפון והביטו בנוף, אלא התכרבלו בבטן
הספינה בתוך ערסלים נוחים (כאלו שנראו להם כל כך נוחים בשל
עייפותם הגדולה), מלאים כריות משי רכות ובדים עדינים אחרים
שאמילי לא הכירה.
היא הייתה מהאחרונים שנרדמו באותו הלילה. היא הייתה מלאה
התרגשות מוזרה, דומה מעט לפחד. התחושה הייתה כאילו החיים שלה
לא שייכים לה עוד, כאילו כולם מכירים אותה יותר טוב ממנה עצמה
ויכולים לנווט את העתיד שלה לפני רצונותיהם, ועל זאת היא חלמה
בשנתה באותו לילה בתוך הספינה.
היא חלמה שהיא בעצמה ספינה וכולם רבים על הניווט שלה בתוך
המים. הכל דיברו עליה כאילו הייתה חפץ שנע בים תחת ידיהם
הרבות, אך בעצם, מכוון הוא על ידי זרמי המים ונוטה לכיוונים
שונים לא על ידי ההגה כי אם על ידי דברים גדולים מכך.
הקטע שנחרט בזיכרונה הכי טוב מתוך כל החלום המוזר הזה הוא קטע
שבו בק ניסה בכוח לכוונה למקום מסוים וג'וליה צעקה בבהלה: "מה
אתה עושה?! צריך להזיז את האמילי שמאלה." לאחר מכן, הכל היה
מטושטש הרבה יותר.
הם הגיעו לעיר בשעת בוקר מוקדמת. אמילי נפרדה מסופי האוחזת
בחתולה הלבן שנשאר כל הלילה נעול בספינה, ומאנטון שהחליט
להישאר מעט בביתה של גלוריה עם סופי, וממייקל, שניסה איכשהו
לדבר איתה לפני ששקע בשינה עמוקה על הנערה היפה שאיתה רקד. רק
בק לא נראה בשום מקום.
היא נפרדה מכולם יחדיו, אך לא לפני שסיפרה להם שיוכלו למצוא
אותה ברחוב היונים, בבית מספר שבע עשרה, והם כולם מוזמנים לשם
כבר באותו הערב, כשתיערך הפתיחה החגיגית של החנות שלה וחנוכת
ביתה החדש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רק האמריקאים
מספיק נוראיים
כדי ליצור אשליה
ולמכור אותה
לתושבים
המטומטמים
שמאמינים שהחיים
הם כמו בקולנוע.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/7/06 13:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תרכובת מטאפורות

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה