הילה הביטה באביה הזקן ולבה נעצב,
24 שנים עובד ומזיע,
מתמיד תמיד באותו המקצוע.
רפאל היה נגר.

לאחר הפרידה מדני שבה לנגריה.
אביה סידר לה קיטון, לופט משהו.

לעתים הייתה נזכרת בדני, בזמנים יפים יותר,
מושלמים כמעט, בדירתם המשותפת,
היא החלה לתהות היכן הוא היום.
פרידתם המכוערת הותירה פצע עמוק בלבה.
יחד חיו,
יחד צחקו,
יחד בכו,
יחד כאבו
יחד בגדו ונבגדו.
הפרידה הייתה בלתי נמנעת.
חלוקת השלל הייתה קשה, קרבות עקובים מדם,
ועל מה?
על כלוב מוזהב?

היא נזכרת בטיול לגלבוע,
שם ראו זוג ארנבונים מתרוצצים בשדות,
הם ארבו להם, תפסו אותם
והחליטו להכניס אותם תחת קורת הגג המשותפת,
סתם כך, לשם הגיוון,
חיות מחמד חמודות שחיו כמו מלכים בכלוב ארנבים מוזהב שדני
בנה.
כך הם גידלו אותם ונתנו בהם שמות.

הארנבון - סדום
והארנבונית - עמורה.

כשהחליטה לעזוב החליטה לערוך לדני סעודה אחרונה.
כאות, כמחאה, כל כך זועמת הייתה.
היא חשבה שהיא מיטיבה עמם,
לפחות הם מימשו את ייעודם -
הושלכו להם לתופת - סדום ועמורה.

בני שלוש היו במותם...

לאחר הפרידה כלוב הארנבים שעליו רבו נשאר מיותם,
נמאס להילה מגברים.
כולם היו שקרנים.
בוגדניים.
אולי, חשבה, באמת דארווין צדק.
ואנו באמת מונעים ע"י אינסטינקטים חייתיים.
שומרים על טריטוריה כמו הכלבים.
אולם ההבדל בינינו ובין הכלבים, החלה להפליג במחשבותיה,
הוא שכבני אדם אנו בעונת ייחום תמידית.
אך אנו מצליחים להתמיר את הדחף המיני לדברים אחרים.
כנראה שגם פרויד צדק, גיחכה לעצמה.

על פניו הכל נראה מושלם - בית, גינה, סדום ועמורה,
שבת אצל ההורים שלו, שישי אצל ההורים שלה,
באמצע השבוע מפגש עם חברים,
עבודה מסודרת, מסעדות ובתי קפה.

"אז למה באמת עזבת אותו?" שאלה אותה יפית, חברתה הטובה.
"הוא בגד בי." השיבה הילה מיידית,
למרות שבלבה ידעה שזו לא הסיבה האמיתית.
הילה עזבה כי שעמם לה.

כשהכל זרם על מי מנוחות, צפוי וברור,
אז היא יכולה הייתה לעשות פאסט פורוורד על חייה
ולחזות את הבאות.
מבחינתה לחיים צפויים שכאלו אין משמעות ותוכן, המוות היה כבר
עדיף.

הילה הייתה חובבת ריגושים.
הילה אהבה אתגרים.
כמו גלי הבורסה העולים ויורדים.

הילה רצתה קסם של חיים.

רפאל ואשתו רצו שכבר תתחתן ותקים משפחה,
כלפי חוץ הם היו הזוג המושלם.

הם לא הבינו.

הם היו דור אחר.

דור של נגרים.

מגיל קטן אהבה הילה את ניחוח הנסורת, את חלקות העץ המשויף,
את הקסם
שבהפיכת בול עץ
לכיסא מלך.

אך אביה לא רצה שתגמור כמוהו,
אמר לה ללכת ללמוד מיקסואוה (מקצוע).
שתלך תהיה רופאה או עורכת דין,
לאחרונה שמע שהיי-טק זה מכובד...

"אבא, אתה לא מבין, כל הדברים האלו לא מעניינים אותי,
אני רוצה להיות טייסת בחיל האוויר",
אמרה לו אז, לפני הרבה שנים, עוד כשהייתה לקראת גיוסה.

"תיכף תגידי גם שאת רוצה לעבוד ברפא"ל", ענה לה בגיחוך שי,
הנגר הצעיר, ששמע את השיחה,
תוך שהוא מנסה לתקן את המשור המשונן שנשבר
כתוצאה מחיתוך בלתי אחראי של אביה,
בעל הבית שלו.
מבט כועס מצדו של רפאל גרם לו לסתום ת'פה.

איך אני לא סובלת אותו, חשבה לעצמה,
תוך שהיא נגעלת מפשטותו של הפועל הצעיר המיוזע
שרק חיכה כבר לעל-האש של שישי בצהריים.

ואיזה חגיגות היו בשישי - בכל שבוע בסוף השבוע, החבר'ה נפגשים,
שותים בירות,
מוציאים מהנגריה איזה טייפ ישן, מנגנים שירים מזרחיים,
ממש כמו פעם,
אין חדש תחת השמש.

שנים רבות הסתיר שי את אהבתו אליה,
והילה הייתה מתחלחלת מהבהמיות שלו,
ממבטי הזימה שלו.

רבות חשב בלבו איך יקנה את לבה,
ואז עלה בו רעיון - הוא יפסל עבורה בובה.

שעות וימים ארוכים עבד ועמל,
עד שיצירת המופת הייתה מוכנה.

אולם כעת, ניצב בפני בעיה חדשה.
איך לתת לה את המתנה.
הוא החליט ללכת כמיטב המסורת הלבנטינית בדרכים המקובלות.
לפנות לרפאל.

אבל מסתבר שלמלאך היו תכניות אחרות לגביו
ולגבי הנערה שהגיעה לפרקה.

הילה שכבה במיטה, מכורבלת עדיין בפוך,
מתענגת עדיין על דקות אחרונות של חסד לפני הקימה לעבודה.

יום משונה היה היום ההוא.
מזג האוויר ההפכפך עבר בין קרני שמש מלטפות
לטפטופים קלים שהתחזקו למבול שלפתע ניטח.

היא נזכרה בערב האתמול, בבר,
בחמוד עם העיניים של המדינה שנעץ בה מבטים,
בכוסית הייגר דבש שלפתע קיבלה,
בחיוכו,
במפגש החפוז ביניהם...
הילה נתקפה בחילה, רגשות אשמה וגועל החלו להלום בה.

כנראה אהבת אמת יש רק בסרטים הודיים,
התעשתה וחזרה לעצמה,
או באגדות על נסיכות, הוסיף הצד הגברי שבה.

זה היה עוד יום קשה בנגריה,
רפאל היה עסוק בחשבונאות,
כשלפתע ניגש אליו שי.

"אהה, אני רוצה לתת מתנה לבת שלך..." אמר במבוכה.
"לכבוד מה?" שאל הנגר.
"אהה... זה לא יומולדת שלה עוד מעט?" התפתל שי,
מאבד קצת מהתעוזה איתה ניגש.
"באוגוסט", השיב הנגר וחזר לעסוק בענייניו.

חבול ומובס שב שי עם מתנתו לגמור את השולחן,
שהוזמן לרוזנשטיינים מאפקה.

כעס החל לעלות בו, אפילו מתנה הוא לא מוכן לקבל ממני.
הוא היה כבר מיואש.

הילה התלבשה, שתתה את הקפה של הבוקר,
פתחה את המטריה ויצאה לרחוב המטונף.
היא נופפה מרחוק לאביה לשלום ומיהרה למכוניתה.

שי עקב אחריה במבטו.
כל כך בלתי מושגת, חשב לעצמו בצער...

"אוי, פינוקיו שלי", ליטף את הבובה באהבה,
"יש לי רק אותך כעת לאהוב." נישקה בצער.

והימים חלפו,
הגיע הקיץ,
אהבתו של שי להילה ולבובה בערו,
חמתו עלתה בו על הדחייה,
הוא החליט לנקום.

בסוף יום העבודה, כשבירכו כולם זה את זה לשלום
והלכו הביתה עייפים, נשאר שי בנגריה.
"אתה לא הולך?" שאל רפאל.
"רוזנשטיין התקשר, צרח עליי שאם עד מחר
הוא לא מקבל את השולחן אז חבל לי על הזמן",
ענה ביבושת.
"למה אתה לא מעדכן אותי על לקוחות מורכבים שכאלו?" שאל רפאל.
"הצלחתי להתמודד איתו בעצמי, אמרתי לו שמחר הוא יקבל."
"טוב", השיב רפאל,"אני סומך עליך."

זיק ניצת בעיני שי כשבירך את הנגר הזקן לשלום.

שקט השתרר בנגריה כשכולם עזבו ושי נשאר לבדו.

"Let The Games Begin..." שאג שי בהנאה לחלל הריק,
ביודעו שכעת הגיע תורו ליהנות קצת.
הגיעה השעה להוצאה לפועל של המזימה
שאותה תכנן כל כך הרבה זמן...

הוא העמיד את השולחן הלא גמור של הרוזנשטיינים
באמצע הנגריה,
שפך עליו את הסולר מהחבית שארגן לו אתמול בלילה
סמי המתדלק הערבי,
לקח את הבובה והעמיד אותה על השולחן.

נראה שלפתע משהו זע בפני הבובה, אך שי לא שם לב.

"אני כל כך אוהב אותך", אמר תוך שהוא מחבק את הבובה,
מזיל דמעה...

הם נשמו יחד מחובקים, שלוש נשימות...

לפתע בובת העץ נהייתה נעימה למגע, רכה...
הוא הביט בהלם בפני הבובה וראה אותה מחייכת אליו.

שי קיבל שיתוק.

לפתע חש את זרועות הבובה מתהדקות סביב גופו.

"אוי, פינוקיו שלי, אני כל כך מצטער..." אמר בעצב.

לפתע שמחה החלה לגדוש את לבו הגס.

"אני אוהבת אותך", פתחה לפתע הבובה את פיה.
שי איבד את הכרתו.

זיק רשע ניצת בעיניה הירוקות הצבועות של הבובה שקמה לתחייה.

היא עזבה את שי שנשרך על שולחן העץ הכמעט גמור
והמסריח מסולר, וקפצה מהשולחן. "כמה זמן לא התהלכתי",
חשבה לעצמה.

"ובכלל לא קוראים לי פינוקיו, חתיכת בהמה מסריחה",
ירתה הבובה לעברו מילים כאילו אין מחר.

שי ניעור באחת.
"ממממהההה?!" מלמל בתמיהה.

"קוראים לי אזמרלדה, ואני נסיכה", אמרה בתקיפות.
"מה את רוצה?" שאל שי בחלחלה.

"סיגריה", ענתה ברוגז.
שי הוציא ברעד את קופסת הסיגריות האדומה.
"תדליק לי", פקדה עליו.
הוא הדליק את הסיגריה והשליך את הגפרור.

אש להבה התרוצצה במהירות על השולחן, נתפסת בבגדיו. שי צרח
באימה, הוא הרגיש את האש חורכת בבשרו, עיניו התגלגלו בחוריהן,
הוא צרח וצווח, פיו עמד להיקרע ממקומו, הכאב היה כה חד.
"Help me!!!" הצליח בשארית כוחותיו האחרונים לפלוט חרישית,
אחרי שהצליח לברור מילותיו.

אך הבובה רק הביטה בו ממרום קומתה וחייכה.