"זהו. בינינו זה נגמר. רשמית וחגיגית. אין סיכוי שהבנאדם הזה
יזכה לראות אפילו את הצל שלי. אין מצב. אתם לא מבינים מה קרה.
הפעם זה באמת הסוף. באמת!"

יש הרבה אנשים שלא יאמינו למונולוג קורע הלב הזה, ואני לא
מאשימה אותם. סימפטום האקס המיתולוגי המקולל הופך את כולנו,
בשלב זה או אחר, לילד שצעק זאב. או שמוליק.

אחת השיטות הנפוצות ביותר לשבירת השתיקה היא פשוט להרים טלפון.
הפיתוי הוא עצום, כי בימינו לכל אחד יש מערכת הטרדה משוכללת
בכיס - אס-אם-אסים מתוחכמים, צנתוקים (צלצול ניתוק) בשילוב
כוכבית 43, או שיחות כנות מהלב בדיוק כשעברת ליד המסעדה האהובה
על שניכם, איפה שנתקעה לו פטרוזיליה בשיניים ולא היה לך נעים
להגיד לו כי זה היה בהתחלה שלכם. "מה צריך לקרות כדי שאבין
שהוא לא רוצה אותי, ולעולם לא ירצה?" שאלתי את עצמי כל כך הרבה
פעמים. אבל תמיד, תמיד, בכל פעם מחדש, אני מרימה את הטלפון
הארור בתואנה אחרת. העניין הוא שאנחנו יודעים, עמוק בלב,
שהשיחות האלה לא במקום, אבל תמיד מוצאים צידוק. תמיד יש
טריגר.


1. סימן משמים

לפני כמה ימים, ישבתי בוכה מחוץ לבית הוריי. ניסיתי לפתור בעיה
לוגיסטית, בעיה שמשפיעה על כל אורח החיים שלי. ניסיתי למשוך
בקשרים שיש לי, והרמתי טלפונים לכל מי שרק חשבתי שיכול לעזור.
ואז, ברשימת הזיכרונות בנייד שלי, ראיתי את השם שלו. מחשבות של
"הוא מבין", "הוא גדול", "הוא יודע" סיממו לי את המוח. 'נו,
תתקשרי', חשבתי, 'זה למטרה טובה'. חייגתי. על הצג הופיע "רשת
תפוסה". נדיר שזה קורה. החלטתי להתייחס לזה כאל סימן משמים ולא
לחייג שוב.
אם יש מישהו שבמקרים כאלה לא מרגיש שכל חתולה שחורה למחצה
שעוברת לידו היא סימן משמים, שיקום. כולנו הופכים למתקשרים עם
אנרגיות קוסמיות ופותחים לרווחה את העין השלישית. רק על עצמי
לספר יכולתי, ולכן אומר שהעין שלי לרוב בוחרת לראות את הסימנים
החיוביים ולא השליליים. מן אופטימיות מובנית כזו. אמנם במקרה
ההוא לא התקשרתי, אבל בוא יבוא היום שבו אמצא את הסימן הקוסמי
שלי, שיגרום לי להרגיש ששיחת הטלפון מוצדקת ואפילו הכרחית.
"וואו, ראיתי מישהו אוכל קוטג' 5%, והיום זה היום החמישי
של הניתוק בינינו. כנראה שזה סימן להתקשר".

כשמספרים לחברה: "את קולטת?! כאילו, קוטג' 5%, חמישה ימים,
יותר ברור מזה אין!"
מה חושבים עמוק בפנים: "אוקיי, הסיפור הזה לא יוצא לי מהפה
לאף אחד אחר. זה לא עובד מהפה החוצה".

2. ממילא לא רציתי אותו

הו, ירושלים. העיר שחוברה לה יחדיו. למשך תקופה קצרה ביקרתי
בבירה על בסיס קבוע. כן. היה לי חבר ירושלמי. לא בדיוק חבר.
חברונצ'יק. היינו יחד לאיזה חודש. לא ידעתי ירושלמית (השפה
המדוברת בירושלים - א.ב.) לפני כן, אבל אחרי ההיכרות שלי איתו,
למדתי שבירושלים זה לא נקרא "ערסים", זה נקרא "ירושלמים".
הכרנו בחו"ל. זה דבר בעייתי לכשעצמו, מכיוון שאין אפשרות לראות
את האדם בסביבה הטבעית שלו. נפרדנו לפני כמה חודשים ואני אמרתי
שלום לעיר הבירה.

לאחרונה יצא לי לבקר בירושלים לשם בחינה וריאיון. יצאתי
מהבחינה, עייפה ומורעבת. התהלכתי ברחובות ירושלים, חושבת
"חייבת להיות פה חומוסיה". עברתי על פני תחנת דלק, בית ספר,
קופת חולים. שום זכר למסעדה. באותו שלב הייתי מוכנה להסתפק
אפילו בפיצוציה ולסעוד את נפשי בביסלי.

לפתע אני מבחינה במשהו מוזר: שלט המתנוסס על מבנה נטוש, והוא
נושא את שמה של המסעדה, שאמורה להיות בבעלותו של אחד מחבריו של
הירושלמי שלי לשעבר. "וואלה, איזה קטע. ממש סימן (ראה סעיף
1)". אני עומדת ובוהה במראה המוזר. ככה לא נראית המסעדה הטובה
ביותר בירושלים. משהו פה לא היגיוני. למה שלא אתקשר לשאול
אותו?

כשהיינו בחו"ל, היה פשוט מדהים. אולם ברם מאידך גיסא, כשחוזרים
לארץ, מגלים פתאום שאבא שלו הוא ראש המאפיה, ושהבילוי האהוב
עליו הוא לשבת עם החבר'ה והחברות הערסיות שלהם. ואז הוא, ברוב
חוצפתו, נפרד מכן עוד לפני שהספקתן לשפוך עליו את חמתכן. אין
דבר יותר מארס (ממלא בארס - א.ב.), מאשר מישהו שרצית לזרוק
אותו - והוא מקדים אותך. את פתאום מוצאת את עצמך שואלת שאלות,
שאין להן שום מקור רגשי אמיתי, כמו "אני לא מבינה, מה קרה?"
וברגע שזה יוצא לך מהפה את מלקה את עצמך - "למה לעזאזל אכפת
לי?" אז זהו. זה בדיוק העניין. כשלא רוצים אותך - את רוצה יותר
מתמיד. ראש המאפיה הופך לפתע לראש החוג למדעי החברה, החברים
הערסים הופכים להיות "אנשים חמים", והחברות הערסיות הן האחיות
שמעולם לא היו לך.

עבר מעט זמן מהפרידה הטלפונית המוזרה ההיא, שאחריה לא הפסקתי
לומר: "כאילו, מאיפה בדיוק הוא פיתח עמוד שדרה כדי לענות לי
בכלל?". והנה אני בירושלים, רעבה, ושלט המסעדה מולי. אז...
ממילא הרי לא רציתי אותו. אז מה אכפת לי מה הוא יחשוב אם
אתקשר. אז מה. באמת, אנחנו אנשים בוגרים.
התקשרתי.

כשמספרים לחברה: "אל תשאלי איזה קטע! דיברתי עם הירושלמי
היום. אין, יצאתי גדולה".
מה חושבים עמוק בפנים: 2:0 לו.

3. באהבה אמיתית לא מוותרים

חברה מאוד טובה שלי, נקרא לה שמרית לצורך החשאיות, היא מסוג
הבנות שיש בהן קסם שאי אפשר להסביר. לכל מקום שאליו היא הולכת,
היא מסובבת ראשים. מספר לא מבוטל של גברים אשר איבדו עצמם לדעת
מאהבה אליה אחרי דייט אחד או שניים מסתובבים כתמהוניים בעיר.
ובכל זאת, אותה מלכה הייתה בודדה. לא אהבה אף אחד. לא רצתה אף
אחד.

ופתאום יום אחד הוא הגיע, כמו אל שעלה מן הים. שמרית התאהבה בו
מעל הראש. בתחילה היה נראה כי הכל הולך כמו בספרים, וגם הוא
מתאהב בה. אך הפתעה גדולה ציפתה לה - אחרי תקופה קצרה הוא סיפר
לי כי היה מאורס למישהי שבגדה בו, ולכן החליט לזנוח את המין
הנשי לטובת הקריירה, והיא הגיעה בדיוק כמה ימים אחרי ההחלטה
הזו. פגוע ומבולבל, לא יכל לתת לה את מה שציפתה. "אני לא בנוי
למערכת יחסים כרגע".

אח. איזה משפט נפלא. לא בנוי למערכת יחסים. כרגע. לא בנוי. מה
זה אומר בכלל?! מי המציא את הנוסח הזה? תגידו "אני פחדן ואת
גדולה עליי", תגידו "אני לא רוצה אותך, נ-קו-דה", תגידו "בא לי
להמשיך לזיין בטירוף", אבל די עם ה"לא בנוי" הזה. מה אתם,
הבניין המרובע של עזריאלי? הפסקה האחרונה אמנם מנוסחת בלשון
זכר, אבל בהחלט פונה לשני המינים. ובהחלט גם אליי.

שמרית היקרה שלי עברה שבעה מדורי גיהנום. הם נפרדו סופית לפחות
שלוש פעמים. היא אמרה לו כל, אבל כל מה שהיא חושבת לפחות חמש
פעמים. היא עמדה על שלה. היא התפשרה. היא שיחקה משחקים. היא
הייתה כנה עד כאב. התרחקה, נדבקה, זרמה, התעכבה ובכל פעם מחדש
זה נגמר. אני סופרת שבע. לאורכה של מערכת היחסים הזו, אני, כמו
גם חברות אחרות של שמרית, אמרנו חזור ואמור - "די. תמשיכי
הלאה. מספיק. את סתם נפגעת." אבל בכל פעם מחדש היא הרימה
טלפון, או ענתה לו. "אני אוהבת אותו", היא אומרת לי, "אני לא
מסוגלת לוותר עליו".

כשמספרים לחברה: לא מספרים. אני יודעת הכי טוב. עדיף לא
לשמוע את המעצבנות האלה משליכות עליי את המרמור שלהן.
מה חושבים עמוק בפנים: אני שונאת שהן צודקות.


במקרה של שמרית יש סוף טוב. הם עכשיו יחד, מאושרים. אמנם עדיין
לא מכריזים על זה, כי כבר נחלנו אכזבות בעבר, אבל נראה כאילו
ונוס סוף סוף מחייכת אליה. ולעומתה, ישנם רבים שזה נגמר אצלם
אחרי היסחבות של שנים, או לחילופין, אהבה חדשה.

לא פגשתי אדם שלא לוקה בסימפטום הזה, שיחת הטלפון המתורצת.
כנראה כי אנחנו בני אדם, ומותר לנו לפעמים לשחרר את השכל וללכת
אחרי הלב, אפילו אם אחרי זה מרגישים קצת כמו מטומטמים.
אז מה זה אומר? אולי שהקלישאה הגדולה מכולן נכונה - "אם אתם
צריכים להיות יחד, אתם תהיו".

אמן.