תקווה, אופטימיות, מילים נהדרות שהן מקור הכוח שמניע אנשים
בעולם התחרותי והבודד הזה.
כל אחד והתקוות הפרטיות שלו. למצוא אהבה, להצליח בלימודים,
בעבודה, להגשים חלומות!

כשאין כוח להמשיך וכשהייאוש תוקף קורטוב של אבקת תקווה, והחיוך
שאומר "אולי למעשה לא הכל אבוד..." (כן, חיוכים מדברים, כל
חיוך והמסר הפרטי שלו).

אז אני ארשה לעצמי להשתפך במספר מילים על כמה שרע, אך אסיים
במילה טובה, אתם יודעים, בשביל הלב והנשמה, שבסוף הכל יהיה
טוב.

לעיתים, גם כשאני מוקפת אנשים, אני חשה לגמרי לבד ומפחדת שאולי
אני לעולם ארגיש ככה. לעיתים אני מתחברת לימים שעברו וללב
שנשבר, ותוהה לעצמי כמה טוב היה פעם ואולי לא יחזור.
אני מפחדת בעיקר שאני אאכזב אנשים קרובים אלי, ואגלה בסופו של
דבר שאני לא מוצלחת וחכמה כמו שאני חשבתי עד הרגע.

אך כמו שהבטחתי, בסופו של דבר עולה חיוך קטן בצד השפתיים,
שמתפשט לאט לאט ותופס את מקומו, כי יש בי את כוח המחשבה
והאמונה שבסוף הכל יהיה טוב...