פתאום נפתחו הדלתות האחוריות של הוואן הלבן שנסע לפניי. נשפכו
ממנו איזה חמישה עשר עובדים זרים. שוהים בלתי חוקיים קוראים
להם. הם התגלגלו על הכביש, מטרים ספורים לפניי, שלל סרדינים
המנסים להימלט מרשת הדייג. המשכתי לנסוע. חלפתי על פניהם. לא
היה לי אכפת.
גם הוואן הלבן המשיך לנסוע. גם לנהג שם לא היה אכפת. סחורה.
ועוד לא חוקית. שיתגלגלו.
התעוררתי מהחלום. מזועזעת. החלום הזה חזר על עצמו בפעם
העשירית. מה הם רוצים ממני העובדים הזרים האלה? ולמה לכל
הרוחות אני דורסת אותם? לא פעם, רגע לפני שאני הולכת לישון,
אני מחפשת חומרים כימיים או טבעיים שיעזרו לי למחוק את מה שצץ
שם. כוס וויסקי ועוד אחת. ועוד אחת. רגע לפני שאני מכבה את
האורות. רק עוד לגימה. נגד החלומות.
ועכשיו הם חזרו לתקוף אותי. אכזריים ונטולי רגשות, דוחקים כל
פינה של טוב בתוכי. ניגבתי את השער הדבוק לפניי. דרסתי אותם
ובכלל לא היה לי אכפת.

הסתכלתי על יובל. הוא ישן בשלווה, על פניו חיוך עדין. חצי שן
מציצה. הוא בכלל לא מזיע. איך הוא כל כך רגוע? אתמול היינו אצל
הרופא. הפסיכיאטר, ליתר דיוק. הוא אמר שאני לא כל כך בסדר.
"אני ממליץ להתחיל בטיפול תרופתי", סינן במבטא רוסי כבד.
יובל ואני ישבנו דוממים. מעכתי את ידו. ארשת פניו נותרה קפואה.
אני התחלתי לרעוד:
"אבל ד"ר, עוד לא דיברת איתה", מלמל בשפתיים קפוצות.
נשכתי את השפתיים. הד"ר כחכח בגרון. חמש פעמים, לא פחות:
"אתה סיפר לי קצת על הגברת, אדון. סימפטומים חד משמעיים והמלצה
של הפסיכולוג. וגנטיקה, על מה אתה מדבר? הרי אבא של הגברת גם!
זה ברור!"
הלב שלי כמעט נעצר. הרי אבא של הגברת גם. סימפטומים ברורים.
"אבקש חוות דעת שנייה, אבל תסביר מה אתה מציע", יובל אומר
באיפוק שתמיד מצליח להפתיע אותי.
באותו רגע משהו בי השתחרר. זרם אנרגיה שלא חשתי מזמן השתחרר
בכל חלקי גופי. "יש לזה יתרונות, אתם יודעים. חצי מהחיים בערך
אהיה מאושרת. זה המון. ובשאר הזמן לא יהיה אכפת לי שאני לא."

עזבתי אותם לרגע. דמיינתי שאני רחוקה. שוב על הכביש המהיר.
העובדים הזרים התגלגלו ושוב דרסתי אותם. בכל הכוח. אני משוגעת
- מותר. פגעתי בשבעה לפחות. אולי שלושה הרוגים.

ציפורני אצבעותיי גירדו את הג'ינס ללא הפסקה. כבר לא יכולתי
להחזיק ביובל.
"אין טעם להתנגד לזה, יקירי." הוא הפנה את פלג גופו העליון
אליי. הבטתי היישר בעיניו, הן נצצו. "ידעתי שזה יגיע. למען
האמת חשבתי שזה יבוא קודם. חשבתי שבגיל שלושים וחמש עברתי את
שלב ההתפרצות. לא כך, אדוני הדוקטור, הגואל האישי שלי?" חייכתי
אליו את החיוך הכי מקסים שחייכתי בחיי. הייתה לי תחושת חופש
כמו אחרי מדיטציה, אחדות עם הקארמה.
ראיתי במבט של יובל את הפחד. מסרב להאמין. תמיד סירב. "הזהרתי
אותך. אמרתי שזה יקרה." הד"ר כחכח שוב בגרונו. "שיחות כאלה,
גברת, מחזק מחלה. לא טוב לך דברים כאלה במחשבה. אבל כדורים
יפתרו הכול. מהר מאוד. ישמרו אותך באמצע. לא פה, לא פה. לא
עצוב, לא שמח." יופי. אפילו את המאניה הוא הצליח להרוג לי.
הקיפאון התחיל להשתלט עליי. יובל ראה שאני שוקעת ונקרע בין
הרצון למשוך אותי מהמצולות שאליהן שקעתי לבין אנחת הרווחה
שנפלטה מפיו, כאילו כנגד רצונו. הוא הקשיב להנחיות של
הדוקטור:
"ליתיום, פלא של דור. כמות קטן בהתחלה ואם לא נצליח לאזן אותה
נעבור לכמות גדול יותר." הוא דיבר כאילו היה פרסומת. רציתי
לצאת משם. לא יכולתי לסבול אותו יותר. בזווית העין הצצתי על צג
המחשב של הדוקטור, שניצב על השולחן בינינו לבין הדוקטור, בורחת
מהדבר הזה שמתהווה שם בחדר. בדף הבית של nrg הופיעה כותרת
שעזרה להסיח את דעתי:

"אין שכל אין דאגות - מחקר חדש מגלה: לעטלפים בעלי מוח גדול יש
אשכים קטנים, ולהיפך, אינטליגנציה מפותחת של העטלפים ממין זכר
עולה להם במחיר יקר: מחקר חדש מגלה כי לעטלפים עם מוח גדול
יותר יש אשכים קטנים. כך פורסם במגזין האינטרנט של
"livescience"."

"אני בטוחה שיש לך ביצים קטנות, אדוני הדוקטור." יובל נעץ בי
מבט נזעם ועצר את ידו מלהתקרב אליי. "זאת מחמאה, יובלי, אל
תדאג. נכון אדוני? מצביע על מוח מפותח."

הפעם כבר הצבתי לעצמי לדרוס את כולם, כל אחד מהסרדינים הלא
חוקיים בחלום שלי. הנפש חולה. הגוף חייב לנצח. שוב דרסתי שבעה.
אבל סבתי על עקבותיי וחזרתי לדרוס את השאר. אף אחד לא שרד.

יובל אחז בידי ומשך אותי מהכיסא. "אנחנו הולכים", אמר בזעף.
"תודה דוקטור, אני מצטער."
הוא תלה אותי על הדלת וחזר לרגע אחורה לשאול עוד שאלה אחרונה.
התאמצתי להקשיב מרחוק. רוכן לעברו שאל כמעט בלחש: "היא מהווה
סיכון לילדים?" ובמקום שהרופא הרוסי עם הביצים הקטנות יסיר כל
ספק מלבו, הוא שואל "בני כמה הם?"
גופי מסתמר ונדרך. "חמש ושנה. שני בנים." יובל מנמיך את הקול,
אבל אני מנחשת מה אמר.
הדוקטור לא התחשב: "עם הקטן הייתי מציע להשגיח עליה. סך הכול
לא הייתי דואג. אבל אם היא בדאון, אל תשאיר אותה אחראית על
הילדים. תביא את הסבתא." הוא כמעט צעק. התבוננתי בו.
"אאאאאאהההההה" שאגתי אליו. כלביאה שלפתי את ציפורניי. מסמנת
לו שהוא עבר את הגבול. הוא כבר לא גואל. הוא נהיה לשטן. יובל
גרר אותי למכונית. בחוץ כבר היה חשוך. כמו בפנים. כביתי. לפחות
עד הקרב הבא. בהיתי בחלון כל הדרך הביתה. יובל לא אמר מילה.
מדי פעם שלח את גב כף ידו והחליקה על לחי. בשניות האלה הרגשתי
פחות לבד.
בכניסה הביתה הייתי ריקה. רק רציתי לישון.
"אני רוצה לישון", מלמלתי. "את לא רוצה לנשק את הילדים, לביאה
שכמוך?" יובל שואל בחיוך עגום.
"לא יכולה להסתכל עליהם עכשיו. קח אותי לישון. תגיד להם שאני
עייפה. חלשה קצת". הוא הניח אותי במיטה ומיד נרדמתי. טבעתי.
שקעתי. ברחתי.
ופתאום עכשיו. ספרות השעון קובעות באור בוהק שרבע שעה אחרי
שלוש בלילה. יובל לצדי עם החיוך הזה על הפנים. בטח חולם על
הימים שלפני היום.

אני מזיעה. שוב החלום הנורא הזה חוזר. ואני חשבתי שכשאגלה שאני
משוגעת, החלום הזה יעזוב אותי. אבל הפעם הוא שונה. הדלתות
האחוריות של הוואן הלבן נפתחות. אני מאותתת שמאלה. בשלווה.
עוברת נתיב, ומשאירה את הנהג להתמודד עם הסחורה שלו. הפעם כואב
לי עליהם. אני מקווה שהנהג יחזור לטפל בהם.

על שולחן הלילה הקטן שלי יובל השאיר פרח, כוס מים וכדור לבן
קטן באריזת האלומיניום שלו. גם פתק היה שם:
"לא רציתי להעיר אותך, אהובה, קחי את הכדור כשתקומי.
מחר הכול ייראה טוב יותר. עוד תראי.
אני אוהב אותך והילדים מתגעגעים."