אני אשאיר הכל מאחורה. הכל.
את המשפחה, הזיכרונות, החברים, האויבים, הרגשות, האהבות,
השנאות, הכאב.
הכאב.
התאבדות מחשבתית.
אני אקח מונית בלילה לנתב"ג בפעם האחרונה. עלי רק הבגדים אותם
אני אלבש, דרכון וכסף.
אני אסתכל כל הדרך מהחלון, אפרד במחשבותיי מכל מה שאני מכיר.
אני אשב במטוס ליד החלון, אסתכל על מעטה החשיכה העוטף על עברי
בשעה שהוא ישן. המטוס ימריא ואני יחד איתו, אך חלק ממני ישאר
על המגרש הריק בשדה התעופה. חלק אליו לא אשוב יותר אף פעם.
אני אסתכל עליו בשעה שאני אמריא, והוא, עומד דומם, יסתכל עלי
חזרה. הוא יגיד משהו. משהו שלא אשמע אך לפי שפתיו אבין שקרא לי
פחדן. קרא לי פחדן ונשאר עומד דומם עם עיניים רטובות. העיניים
הן חלון לנשמה. אני אסובב את ראשי לקדמת המושב מלפני. אסובב את
ראשי ואקווה שהמטוס יתרסק.
אני אנחת במקום רחוק, קריר. אף אחד לא יחכה לי בשדה התעופה,
כפי שאף אחד לא חיכה לי בשדה תעופה מעולם. אני אצא החוצה,
אדליק סיגריה וארגיש את העשן מתערבב בגופי עם האוויר החדש,
הקריר. אני אקח מונית כאשר עלי אותם בגדים. אני אסתכל מהחלון,
אראה את מעטה החשיכה החדש מרפה מעתידי בשעה שהוא מתעורר. אני
אגיע למלון קטן, לא מפואר.
אני אכנס לחדרי החדש, ואתיישב על המיטה החורקת, המברכת את
בואי.
אני אשכב, אפרוס את  רגליי בסדין המתוח של בית המלון. אפרוס את
רגליי ואעצום את עיני בפעם האחרונה. העיניים הן חלון לנשמה.
ואני בנתיים דומע ומחכה. עומד דומם במגרש ריק בשדה התעופה.
דומע ומחכה.