היינו פעם יחד. שנינו זוכרים את זה. כמו בכל תקופה של יחד יש
את הרגעים הכי טובים שיכולים להיות. רגעים שאתה לא רוצה לשכוח
אף פעם. רגעים עם כל כך הרבה רגשות ואמוציות. שיכרון חושים
ממש. רגעים כאלה שאתה רק רוצה להיתרפק ולהיתרפס עליהם. להנות
מכל רגע מהם. והכל, תוך כדי ידיעה שגם הרגעים האלה יתחלפו
באחרים בסופו של דבר, כמו כל דבר בחיים. הם משתנים, הם
דינאמיים. אבל אתה מנסה להמנע מהמחשבה הזו.
כמו הנשיקה הראשונה, אם את זוכרת. זו היתה נשיקה אמיתית ראשונה
בשביל שנינו. כמה שאתה מצפה שזה יקרה, ומתכנן ומכין מראש כל
צעד שלך. תמיד היא תבוא לך בהפתעה בפעם הראשונה, כי אתה לא
יודע למה לצפות. פתאום מציף אותך גל של תושות, חום, אהבה, פחד,
תשוקה, בלבול. אמרתי לך שאני אוהב אותך. ידעתי שאני אוהב אותך.
אבל עד לאותו הרגע לא הייתי בטוח. גם לא ידעתי מתי ואיך להגיד.
זה היה מן אינסטינקט כזה. מתוך כל הרגשות זה מה שיצא. ואת,
שידעתי שאת גם אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותך, מרוב בלבול
והפתעה יצא לך מן משפט עלוב כזה. משפט שלא ממש מבטא משהו, אבל
באותו הרגע זה היה מושלם. אמרת: "גם אני".
המחשבה הזו - התחושה הזו, לא תעזוב אותך לעולם. כל רגע בחיים
כל מה שאתה מנסה זה למצוא את מה שייתן לך את אותה תחושה. לחזור
לרגע הזו ולחוות אותו שוב.

היינו פעם יחד. שנינו זוכרים את זה. כמו בכל תקופה של יחד יש
את הרגעים הכי נוראיים שיכולים להיות. רגעים שאתה רוצה רק
לשכוח, לא לחוות יותר אף פעם מתוך מודעות והבנה שכמו הגלים, הם
באים והולכים. גם הם זורמים. משתנים לפי כל מני דברים. הם
דינאמיים. כאלה רגעים שמה שאתה רוצה זה לצעוק, להוציא אנרגיה,
להוציא את האדם הרע שבך, להישתולל, להרביץ, להרביץ, לקלל,
להיקבר חי מרוב בלבול ומבוכה, או סתם למות. פשוט למות. ללכת
ולקפוץ מגג, בלי להתחשב באף אחד, רק בעצמך. לעשות מה שבא לך
באותו הרגע. כמו אז בשיחת טלפון שהתקשרת אלי מארה"ב. כל כך
התגעגעתי שכבר חשבתי פשוט לעזוב הכל ולקפוץ. הייתי באמת קרוב.
הייתי כל כך מתוסכל ומיואש. כל כך עייף, ומותש, ורצוץ מהמחשבה
עלייך. הגעגוע אלייך ועצם העובדה שהיית כל כך רחוקה אז. שלא
היתה שום דרך לראות אותך. עצם העובדה שהיית אמורה לחזור בעוד
שבוע שנראה אז כמו נצח. נצח שלא יגמר אף פעם. כמו הזמן שיקח
למישהו לספור את כל גרגירי החול שעל החוף. זו נראתה אז כמו
משימה שפשוט אי אפשר לעשות וכל מה שצריך לעשות הוא פשוט
להיכנע, להרים ידיים. לפרוש ממרוץ החיים. למות. בלי להיתחשב
באף אחד ובשום דבר. רק למות. למות. אלו הרגעים הקשים.

היינו פעם יחד. שנינו זוכרים את זה. כמו בכל תקופה של יחד יש
גם את הסוף. הסוף קשה. העובדה שנשאר רק היינו, היה, עשינו. אין
יותר את האנחנו, אין יותר לנו. הכל בעבר, ההווה נגמר, ומהעתיד
לא נשאר שום דבר. ככה זה בהתחלה. שעות של בכי, הרהורים, רחמים
עצמיים. אחרי שאלה נגמרים, מתחילים חיים חדשים. נגמר העבר,
חיים בהווה ומתחילים לחפש מחדש עתיד.
את הצלחת להמשיך ועכשו את שוב פעם עם מישהו. אני מאחל לך המון
הנאה והצלחה ורק ברכות טובות. באמת. אבל לפעמים בא לי לקלל
אותך עד שתצא לי הנשמה. זה בא מקנאה. כי אני עוד לא מצאתי
מישהי לתת לה אהבה. אני רוצה להרגיש את התחושות. לעבור את
החוויות, את הנשיקות והחיבוקים, הרטינות והכעסים, החום
והמחמאות, הריבים, התשוקות. שיהיה שוב אנחנו. שיהיה את האמון
ואת הקשר המיוחד שכמותו יש לכולם, אבל אין כמוהו לאף אחד.
שיהיה במה להאחז, ולא להיות תלוי באוויר.
שיהיה את הקשר שיתן משמעות. משמעות לכל דבר קטן. שתהיה משמעות
למעשים. שתהיה משמעות לחיים.