יושבת לבד, על ספסל צבוע ירוק, באמצע רחוב ארוך וריק. חורף,
הכל סביבה לבן. פתיתי שלג זעירים מעטרים את ראשה הלא מכוסה.
עיניה בורקות כאילו בזה הרגע חשבה על רעיון מבריק עליו עוד איש
לא חלם... אבל היא בסך הכל נזכרת בילדות שלה. נזכרת איך טיילה
עם אבא כשהיתה קטנה. איך לקח אותה לחווה של סוסים. איך ביחד
בילו כשהיה מגיע בימי שישי ולוקח אותה לסופי השבוע איתו. זוכרת
רק את הדברים הטובים, הזיכרונות המתוקים שמושכים בחזרה ולא
רוצים לעזוב. את ארוחות הבוקר כשהיא עוד לא התעוררה ורק מהלכת
כמו סהרורית בניסיון להגיע למקלחת. הריח של משהו נורא טעים
ורעשים מהמטבח של אבא. ימי ההולדת, כשהיה מצלצל בפעמון לפני
כולם, כשרק היתה חוזרת הביתה מבית הספר. היה מסתתר מאחורי
צעצוע ענק ופרוותי והיה צועק וצוחק ומברך, ואז בזווית עינו היה
רואה את אמא וחיוכו היה יורד ומתאדה. הוא היה מחבק ומנשק, זורק
באוויר ולאחר 10 דקות היה עושה פרצוף עצוב ואומר שהגיע הזמן
ללכת. תמיד כשחיבק אותה לפני שהלך אמר לה את אותו המשפט: "אני
תמיד אהיה איתך ילדונת, לא משנה מה יקרה, אבא איתך".
גם כשגדלה המשיך לומר לה את אותו המשפט. אומנם כשגדלה היא
החכימה והבינה את משמעות המשפט, כנראה לא עד הסוף. רצתה להאמין
שיהיה איתה תמיד פיזית. הדחיקה את המוות אליו התוודעה בגיל 12
לראשונה, ושכנעה את עצמה שאבא תמיד ישאר ויטפל בילדה הקטנה
שלו. כשהגיעה לגיל 17 וסיימה את לימודיה כולם חשבו שהגיע אהובה
לאסוף אותה. היה זה אבא אליו רצה וקפצה לזרועותיו. הוא תפס
אותה במעופה וסיבב וזמן רב אחרי שעצרו השניים עדיין היו חבוקים
וסרבו לעזוב. איתו נסעה בפעם הראשונה לחו"ל, לצרפת.
הוא היה איתה בפעם הראשונה בה נסעה במכונית משלה, בפעם הראשונה
שנסעה לאוניברסיטה. בכל פעם ראשונה הוא היה לצידה. רק לפניי
יומיים הם נסעו ביחד באוטובוס והוא חיבק אותה חזק ואמר שהוא
כבר לא צעיר כמו פעם. היא קטעה אותו באמצע בלי לתת לו לומר
מילה.
"אני יודעת, אני יודעת, אתה תמיד תהיה איתי, לא משנה מה יקרה
אתה תמיד איתי. אני יודעת את זה אבא, אני אוהבת אותך. עכשיו
תפסיק לדבר שטויות ותספר לי על מה שהיה לך היום בעבודה." כך
היא נמנעה מהפחד הגדול שלה, שיום אחד אבא לא יהיה לצידה יותר.

חוץ מאביה לא היה לה יותר אף אחד. אמה נסעה רחוק עם בעלה החדש
והילדים שלהם. והיא מעולם לא חשבה על להתחיל את חייה שלה. לא
היו לה כמעט חברים, בטח שלא בעל או חבר. כל חייה היה אביה.
יושבת על ספסל ירוק ומתכסה לאיטה בפתיתי שלג ובזכרונות מתוקים
ורבים שהיו לה מאביה. יושבת על הספסל כבר יותר משעה ומסרבת
לזוז ממנו. זה המקום הרחוק ביותר אליו הגיע מקבר אביה הטרי.
חשבה על מצבתו עליה כתבה: "כמו שאתה תמיד תהיה איתי לא משנה מה
יקרה, כך אני תמיד אהיה איתך, אבא, לא משנה מה יקרה, אני
איתך." חשבה על אביה ועל כל מה שעברו בחייה הלא כל כך ארוכים.
חייכה לעצמה, וכך המשיכה לזכור אותו כל חייה, בחיוך מתוק לזכר
הימים בהם היה קרוב.